תוצאות עבור:צילום רחוב

DSC_0275-2

אני מאשים את פורים. זה נכון שאמרתי שסיימתי עם הפוסטים עליפן, אבל אווירת חג הפורים ברחובות תל אביב החזירה אותי לחגיגות פורים בטוקיו, כך שלא יכלתי להתאפק. וכשאני אומר פורים בטוקיו, אני למעשה מתכוון ל- Halloween בטוקיו. מבחינתי מדובר באותו חג ממש, רק ללא עשרות אלפי פָּרְסִים הרוגים מהודו ועד כוש או עשרה בנים של אף אחד תלויים על עץ.

קיוטו, יפן | Kyoto, Japanji | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | בלוג הצילום של עופר קידר

אם טוקיו היא ניו יורק של יפן, קיוטו היא הירושלים של יפן בכמה מובנים. ראשית – קיוטו מלאה במקדשים והיא קדושה לכל הדתות: שינטו ובודהיזם. שנית האטרקציות שבה פוטוגניות מאוד, אבל מפוזרות על פני שטח גדול ולכן כדאי להקדיש לה כמה ימים. ריכזתי עבורכם את עשר האטרקציות הפוטוגניות ביותר בעיני בקיוטו והסביבה.

dsc_0501

לקוח בטוקיו לא יכול להכנס לחנות או למסעדה, ממוכנת ככל שתהיה, מבלי שיקבלו את פניו בצהלות שמחה נלהבות: "Irasshaimase"! בניגוד לעולם המערבי שם העובדים מדקלמים את המילים הנכונות ("תודה שקנית yellow!") אבל משדרים משהו אחר ("בא לי למות!"), ביפן התחושה היא שהם באמת מתכוונים לזה.

טוקיו, יפן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | בלוג הצילום של עפר קידר

לחמניה עם שעועית לארוחת בוקר
דמיינו את הבוקר המושלם כשאתם בחופשה. עבורי בוקר כזה כולל השכמה מאוחרת, דקות ארוכות של שקט עם כוס קפה מהביל לפני שהיום באמת מתחיל וארוחת בוקר טריה ומגוונת בבית הקפה השכונתי. זה עובד בתל אביב, בניו יורק, במדריד ובפריז, אבלבטוקיו עפעס… הדברים מעט שונים. למה? למי איכפת, אנחנו ביפן!

טוקיו, יפן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | בלוג הצילום של עפר קידר

התעוררות
אתם בטח מכירים את התחושה. התעוררתם זה עתה מחלום מתוק אבל הזוי בטירוף. אתם שואלים את עצמכם: "וואו – מה לעזאזאל היה הדבר הזה?" ומנסים לסדר אותו בראש לפני שהתחושות יתפוגגו. ככה אני מרגיש מאז החזרה מהטיול ליפן. אני אנסה לארגן את המחשבות ואת התמונות ולתרגם אותן לפוסטים, אבל האמת היא שגם אחרי חודש, יפן עבורי היא עדיין בגדר חידה מלאה בניגודים.

ניו יורק | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | בלוג הצילום של עפר קידר

לא נעים להודות, אבל האמת היא שאני כמעט לא מבקר בתערוכות אמנות כשאני בארץ. הנה, אמרתי את זה. אמנם אני גר בתל אביב הבירה (התרבותית, סבבה?), אבל למרות שבכל יום בדרך מהעבודה אני עובר בסמוך למוזיאונים וגלריות, מחשבה בסגנון: "מעניין איזו תערוכה רצה עכשיו" אפילו לא עוברת לי בראש, ואני עסוק בעיקר במה אזמין לאכול באותו ערב או בטרדות שונות של "החיים עצמם".

פורים בכיכר המדינה | המצלמה מוסיפה חמישה קילו |בלוג הצילום של עפר קידר

גם השנה התעקשתי לבלות את פורים במסיבת הרחוב בכיכר המדינה בתל אביב, למרות שאני לרוב נמנע מאירועים הכוללים המוני אדם ומוסיקה חזקה. כשמסתכלים מהצד, המסיבה הזאת נראית הזויה ותלושה מהמציאות הישראלית הקשה, שבה אדם לאדם זאב וחלק גדול מאיתנו שורד ובקושי מצליח להרים את הראש מעל המים. גם המיקום שבחרה עיריית תל אביב לרייב ההמוני הזה נראה תלוש. מה הקשר בין כיכר המדינה, גוצ'י וארמאני, לבין מסיבה חינמית, הנגישה לכולם?

רומא, איטליה |בלוג הצילום של עופר קידר

פשוט בלתי נסבלים! האנשים המתנשאים האלה שמבקרים בעיר כלשהי בחו"ל למשך יומיים וחצי וישר מדברים עליה כאילו הם מומחים גדולים שגדלו שם. אתם בטוח מכירים כאלה וקל לזהות אותם, כי הם תמיד קובעים עובדות נחרצות ולרוב מטופשות, משהו בסגנון של: ״אני אומר לך – כל הצרפתים אנטיפתיים!" (כן, כי פגשת את כ-ל הצרפתים בשלושה ימים שהייתבפריז ורבצת במקדונלדס)  או ״מדריד? עזוב, אין מה לראות שם״ (סירייסלי?!).  

כיכר סן מרקו - ונציה, איטליה | בלוג הצילום של עופר קידר

פוסט שלם הקדשתי לעירונציה. הרעתי לה, מחאתי לה כפיים וצעקתי "בראבו!". כעת היא חוזרת אל הבמה לפוסט הדרן אחרון ובו כמה מילים על האנשים של ונציה. מבחינתי, people watching הוא חלק בלתי נפרד מכל טיול וכדי לקבל תמונה מלאה של עיר – הנוף האנושי שלה חייב להכנס לפריים. 

כיכר סן מרקו, ונציה, איטליה | בלוג הצילום של עופר קידר

אז כמו שקורה לכל אחד מאיתנו מפעם לפעם, מצאתי את עצמי ערב אחד לבד על מטוס בדרך חזרה לישראל, אחרי חופשה בת שלושה שבועות באיטליה. לקחתי איתי למטוס ספר ("מסעותי עם צ'רלי"), מצלמה, כרטיסי זכרון עם למעלה מאלפיים תמונות וזכרונות, משככי כאבים רבי עצמה שרשם לי הרופא ("איטליה? נו טוב, רק תזכור שהכדורים הולכים מעולה עם פסטה וגרוע מאוד עם קיאנטי!") וקצת כסף בכיס. את הארנק, קלישאתי בדיוק כפי שזה נשמע, כייסו ממני יומיים קודם לכן ברומא.