הפיל הורוד בבני ברק

זו היתה אמורה להיות משימה פשוטה יחסית. בני ברק של חמישי בערב מספקת המון הזדמנויות לצילום רחוב והיא נמצאת במרחק של כמה דקות נסיעה בלבד מתל אביב. כשהמונית עצרה בבניין העיריה, הבנתי מהר מאוד שצילום רחוב בבני ברק הולך להיות שונה ממה שהכרתי או כמו שאומרים אצלנו בעדה: "אנחנו לא כבר לא בקנזס, טוטו".

כשאני מצלם בעיר מרכזית, אני לרוב נוקט בשיטת דני-דין (שיטת "גלימת ההיעלמות", אם נולדתם אחרי האייטיז)- אני בוחר לוקיישן מעניין ומחכה. בזמן ההמתנה קורים שני דברים: האחד – אני חוקר את התנהגות האנשים שבמקום ואת הזדמנויות הצילום. השני – אני הופך באופן לא מוסבר לרואה ואינו נראה. לאחר כמה דקות של המתנה, פחות ופחות אנשים מתייחסים לקיומה של המצלמה בסצנה. בשלב הזה אני יכול לדרוך את המצלמה ולהמתין למה שמכנים בצילום "הרגע המכריע", מבלי שהנוכחות שלי תפריע לעוברים והשבים.

איך כל זה קשור לצילום בבני ברק? אז זהו, שזה לא קשור. מהרגע שנחתנו בבני ברק הבנתי שגלימת ההיעלמות לא תעבוד שם. למעשה היינו הפיל הורוד והמגושם שבחדר, ללא שום סיכוי להטמע בנוף. החשדנות ההדדית והבורות שלי בכל הקשור לאורח החיים החרדי לא באמת אפשרו לי להיות במקום הנכון ובזמן הנכון כדי להתפקס על הסיפורים המעניינים באמת. לך תסביר שהתמונה שאתה מצלם נועדה לשימוש לא מסחרי בתוך פוסט בבלוג שלך, לאדם שאינו יודע מה זה אינטרנט.

ובכל זאת, היו רגעים בהם מחסום החשדנות נשבר באותו ערב. אחד מהם היה כשהתכוַּונו לחלוף על פני ישיבת קרית מלך. עובר אורח שהיה במקום וזיהה את המצלמה נופף לנו לעצור וסימן לנו בפנטומימה להמתין לבאות. לא באמת הבנו למה אנחנו מחכים, אבל כעבור כמה שניות יצאו מהישיבה החבורה הנכבדת שבתמונה שלהלן. אם אינני טועה מדובר בראש הישיבה הרב שלמה קנייבסקי (אתם מוזמנים לתקן אותי בהערות למטה).

אז מה עושים כשאתה מבין שאתה פיל ורוד נטול גלימת היעלמות מחוץ לאיזור הנוחות שלך? משליכים את גלימת ההיעלמות, מחליפים זוית ועדשה, מתקרבים, מדברים ופוגשים אנשים כמו שמואל שלא הבין בהתחלה מה יש לצלם ("אין כאן כלום, גורנישט!"), אבל לאחר מכן התרצה וציין שהמקצוע שלו הוא עולם הולך ונעלם.

חלק מהתמונות פורסמו לראשונה בכתבה על בני ברק בוואינט.