למה החיים בארץ טובים יותר מאשר החיים בציריך?

כל ביקור בחו"ל גורם לי תמיד לחשוב על איך היו נראים החיים שלי לו הייתי נולד באותו מקום. לפעמים אני מרגיש בר מזל ולפעמים אני מתקנא במקומיים שחיים חיים אחרים לגמרי מאלו שלנו, הישראלים. אני חושב שמבין כל הערים האירופאיות בהן ביקרתי, הלם התרבות שעברתי בציריך היה הגדול מכולם, כך שלא היתה לי ברירה, אלא מייד לכתוב פוסט על שלוש סיבות למה החיים בארץ טובים יותר.

התרגשות ושמחת חיים – כשאתה יודע בדיוק היכן להמתין לחשמלית וכשאתה סמוך ובטוח שהיא תדייק כמו שעון שוויצרי, קשה להתרגש. בארץ, בחירת תחנת האוטובוס בה תמתין יכולה לשנות את חייך ועל כן כרוכה באדרנלין שרק מהמרים כפייתיים ודאי מרגישים. האם להמתין בתחנה של קו 5 או בתחנה של קו 66 המרוחקת שתי דקות הליכה משם? אחד מהאוטובוסים ודאי יגיע בתוך דקה ואילו האחר יתעכב ולא יגיע בעשרים דקות הקרובות (יתכן ולא יגיע לעולם). ברוב המקרים הבחירה תהיה שגויה ותהיה כרוכה בתסכול רב, אבל בפעם היחידה שתבחר נכון, האושר יהיה רב ולא יהיה קץ לשמחה לאידם של אלו שבחרו בתחנה הלא נכונה.

השכלה – המוח היהודי אוהב ללמוד. לכן בתחבורה הציבורית בארץ אני לומד הרבה, בעיקר על החבר'ה איתם נקלעתי לנסיעה. איך הייתי למד על בעיות הכבד של הפציינט של ההוא שישב לידי בנסיעה מבאר שבע לתל אביב בשבוע שעבר, אם השיחה לא היתה מתנהלת בספיקר (סיפור אמיתי)? באיזה עוד אופן היתה יכולה הבחורה מהנסיעה במונית השירות לנתניה לדעת שהיא יפה כמו דוגמנית ושהיא צריכה שיהיה לה יותר כבוד עצמי מול החבר שלה, לולא היו הנהג והנוסעים פותחים בפניה צהר לידע הזה (גם זה, סיפור אמיתי)? אז מה קורה בציריך תשאלו? כלום. כולם שותקים, בוהים בחלון או שקועים בקריאת ספר ונשארים בבורותם. עלובים!

השלווה – אחד הסיוטים הנפוצים הוא להתעורר בוקר אחד ולגלות שאתה האדם היחיד שנותר עלי אדמות (ע"ע סצנת הפתיחה של הסרט ונילה סקיי). בארץ זה לא יכול לקרות. אתה יוצא מהבית בבוקר וההמולה מכה בך. רעש, צפצופי מכוניות, אנשים משליכים פסולת על הרצפה. בציריך – האימה חוגגת! אתה יכול להיות באמצע השבוע בלב העיר ולשמוע בעיקר שקט. הכל כל כך נקי עד שקשה להאמין שחיים שם אנשים. בתחבורה הציבורית לפעמים בא לך לצעוק: יש כאן מישהו?! רק כדי לוודא שאתה והסובבים אותך בחיים.

תראו, אני יודע שציריך היא לא היעד האופטימלי לחופשה משפחתית, אבל דבר הוביל לדבר ומצאנו את עצמנו בחופשה תלת דורית בעיר הקטנה-גדולה של שוויץ. באמת שניסינו להשתלב, להיות בשקט ולאכול בנימוס, אבל אם שמעתם על התיירים שהגיעו לציריך, שרו בחשמלית השקטה במלוא גרון את "כל הארץ דגלים דגלים…חג היום ל-י-ש-ר-א-ל!!!!" (האחיינית), הותירו חותם כף יד מרוח ברסק עגבניות על החלון הנקי של המסעדה (האחיין) או סתם דיברו על פוליטיקה בשקט ישראלי (כלומר רעש במונחי שוויץ) -מדובר בנו.

בונוס למי שהגיע עד הלום – סצינת הפתיחה מונילה סקיי: