השיבה הביתה – חזרה מבודפשט

באמת שהתכוונתי לכתוב פוסט על החופשה בבודפשט. העיר מדהימה, האוכל היה מעולה ומשמין ופגשתי אנשים מעניינים. אבל במקום זה, יצא לי פוסט על אחד הסיוטים שמוציאים ממני תמיד את שנאת האדם באשר הוא אדם: הטיסה חזרה ארצה. 

אשת מנהל הסניף
השעה היתה קצת אחרי חצות. השאטל שעובר בין המלונות ולוקח את הישראלים לשדה התעופה הגיע למלון שלי. מיד כשנכנסתי, הגברת בעלת הלוק הנובורישי במושב הראשון אמרה בזלזול: "זאת חשפנית זאת!?". נעלבתי לרגע, אבל אז הבנתי שהיא לא מדברת עלי, אלא שקועה בתיאור המקומות בהם היא ובעלה ("הוא מנהל סניף!") ביקרו, ושיתר הנוסעים ודאי החמיצו. "אגורה החשפנית הזאת לא ראתה אצלי!" המשיכה אשת מנהל הסניף, "זה לא כמו החשפניות של בורגס – לא ככה אשר?". בעלה, מנהל הסניף, נהם לאישור והאוטובוס עצר כדי להעלות את הנוסעים מהמלון הבא. "זה המלון שלכם? זה ממש רחוק ממרכז העיר!" הזדעזעה אשת מנהל הסניף, "אם זה מה שהסוכנת שלי היתה מארגנת, הייתי הורגת אותה – לא ככה אשר?". מנהל הסניף נהם שוב והוסיף: "בכל מקרה אני עוד אראה לסוכנת מי זה אשר – היה עיכוב של שעתיים בטיסה. זה זלזול!".

כל ישראל עורבים זה לזה
הטרמינל היה שומם, פרט לנו – הנדונים לטיסה לישראל. אחת הנוסעות ארגנה אותנו בתור מסודר לפי סדר ההגעה לטרמינל, כך שלרגע היה נדמה שכל ישראל חברים. כעבור שעה ארוכה של המתנה נפתחו עמדות הבידוק, אבל לא העמדות לידן הסתדרנו, אלא עמדות סמוכות. מצמצתי לרגע וכשפתחתי את העיניים, הבנתי שהקלפים נטרפו מחדש. התור המסודר הפך לעדר אנשים שמתנפלים על עמדות הבידוק ומאחוריהם, נעמדנו אני וכל אותם אנשים שתמיד ממצמצים ברגע הלא נכון.

הישראלי המכוער
שעת ההמראה כמעט הגיעה ובתור נותרנו רק אני ומשפחה אומללה אחת שעמדה מאחורי. רגע לפני שתורי הגיע, הילד של אותה המשפחה ניסה לדחוף את המזוודות שלהם לפני בתור, בנסיון מחטף של הרגע האחרון. אם עד אותה נקודה הצלחתי לשמור על איפוק – פה נשברתי. הייתי כבר עייף ועצבני וידעתי עמוק בפנים שגם אם אמות בקרב הזה – אני הולך להכנס למטוס הזה לפניהם. צעקתי עליהם כמו שרק אדם עייף, שאינו יודע לדחוף בתור או לצעוק על אנשים עושה: האדמתי ומלמלתי משהו לא ברור. כשסיימתי את המונולוג המרגש שלי, הילדה של המשפחה הנדחפת אמרה שאין בעיה, אבל ביקשה שאדע שהם היו אלו שעמדו ראשונים בתור המקורי, זה שהיה מסודר לפי סדר ההגעה. "זה אומר שכל מי שנכנס לפנינו למטוס הוא ישראלי מכוער, וזה כולל אותך" היא סיכמה. אחיה עוד הוסיף משהו, אבל כבר לא שמעתי. התעלמתי ממנו וניגשתי לעמדת הבידוק. אחרי הכל, כשאני טס לחו"ל, גם אני לפעמים ישראלי מכוער.