האנשים של קובה – מבט מקרוב

"אתם הולכים לראות עוני, אבל לא תמצאו כאן אומללות" אומר לנו המדריך המקומי כשהאוטובוס עוצר בכיכר המרכזית של סיינפוואגוס (Cienfuegos). חלק מחברי הקבוצה מרים גבה, היתר פשוט עדיין מנומנם מהנסיעה הארוכה של אותו הבוקר.

הכל בסדר, טודו בום

כמה עצים טרופים, דגל קובה ופינות ישיבה מעוצבות מעטרים את הכיכר המרכזית היפהפיה של סיינפוואגוס. הקהל הנינוח מורכב מאנשים מקומיים ותיירים שנהנים מהשלווה וממזג האוויר אשר מאיר לכולנו פנים. סביב הכיכר – מבנים היסטורים צבעוניים, מטופחים ומרשימים וכמה בתי קפה בהם ניתן לשבת, להאזין למוסיקה חיה, לשתות אספרסו טוב ולשכוח לרגע מעוני או אומללות. הכל טוב…

בינתיים, בצד השני של סיינפוואגוס, קובה

אנחנו יוצאים מהכיכר המרשימה ומתחילים ללכת ברגל בכיוון אקראי. במרחק כמה דקות הליכה, הרחובות כבר נראים פחות מתוחזקים. את המבנים הגדולים והמטופחים שבכיכר מחליפים מבני מגורים חד קומתיים אשר ידעו ימים יפים יותר ומלבדנו לא רואים תיירים ברחובות.

אנחנו ממשיכים להתרחק עוד כמה מאות מטרים ומגיעים לפאבלות של העיר, אשר לידם הכיכר הססגונית נראית פתאום כמו תפאורה פיקטיבית של סרט. הקירות, הדלתות וגגות הבתים מתפוררים, והמים של הספונג'ה מהבתים נשטפים החוצה ונמהלים במי ביוב שזורמים ברחוב.

ילדוּת של פעם בקובה

אלו שעות אחר הצהריים. ברחובות השכונה ניתן לראות ילדים מחוייכים משחקים בחופשיות ונהנים מ"ילדות של פעם", אותה קשה למצוא במרכזי ערים בעולם המערבי.

בפתח חלק מהבתים יושבים בני הבית בנחת, מדברים, נהנים ממזג האוויר או מנצלים שעות אחרונות של אור לקריאת עיתון או לטיפוח אישי. נראה שכולם מכירים את כולם ובחלק מהמקרים המשפחה המורחבת גרה ביחד או בקרבת מקום.

קובה למטייל – הקשר הישראלי

למרות העוני הקשה, גם הקובנים באיזורים הכי קשים של העיר, במקומות בהם הקירות מתפוררים, החשמל לא יציב וביוב זורם ברחובות – מתגלים כאנשים ידידותיים, חייכנים, מעניינים ומשכילים – תוצר של חינוך חובה חינם ("על באמת") והשכלה גבוהה בחינם. נראה שבאותה מידה שאנחנו סקרנים להכיר את תושבי המקום, גם הם סקרנים להכיר אותנו בחזרה.

הנוצרים שבין התושבים שמחים לשמוע שאנחנו מישראל, אבל חלק מהמקומיים יודעים לספר לנו על עמידתה העיקשת של ישראל לצד ארצות הברית בחרם הכלכלי נגד קובה. חלק מהקובנים מייחסים את האשמה במצבם הכלכלי הקשה לאמריקאים, בעוד שאחרים טוענים שארצות הברית היא רק התירוץ של השלטון הקובני להשאיר את העם עני ומדוכא במתכוון.

שוברים את הקרח בקובה

העובדה שהגענו חמושים במצלמות לא מרתיעה את האנשים של סיינפוואגוס. להיפך – המצלמות משמשות כאמצעי לשבירת הקרח, לפתיחה בסמול טוק ולפעמים מהוות כרטיס כניסה לבתי המקומיים, אשר מבקשים להציג בפנינו את הבית, את המשפחה או תמונות של הנכדים.

חלק מהאנשים שאנו מצלמים מבקשים שנדפיס להם את התמונות ונשלח עם המדריכים בטיול הבא שלהם לקובה, אחרים מסתפקים בהצצה בתמונות שעל צג המצלמה. לאיש מהאנשים שצילמתי, גם לא לצעירים שבהם, אין אימייל אליו ניתן לשלוח את התמונות – למרות שאין איסור בחוק על כך.

מתחת לפני השטח בקובה

הכניסה לבתיהם של האנשים המקומיים חושפת בפנינו את הדלות בה הם חיים ומאפשרת לנו להכיר מעט יותר את קובה האמיתית. המפגשים עם האנשים המקומיים באופן טבעי מתחילים בחיוכים למצלמה, אבל ככל שמתפתחת השיחה ונוצרת מעט אינטימיות, השכבות מתקלפות ומתאפשרת לנו הצצה יותר כנה לנפשותיהם של האנשים שאנו מצלמים.

כמו במחקר ארכיאולוגי, ניתן ללמוד הרבה מהקירות הפנימיים בדירות אליהן אנו נכנסים. חלק מהקירות מכוסים בשכבות של צבע מתקלף מתקופות שונות אחת תחת השניה, עד ששכבת הבטון נגלית אל העין. אני חושב לעצמי איך כל שכבה של צבע ודאי מסמלת תקופה טובה בה היו לבעלי הבית האמצעים, הרצון והיכולת לסייד את הבית ולקוות לטוב, עד שהגיע רגע בו היאוש או העוני הכריעו אותם להשאיר את הקירות מקולפים וחשופים כפי שהם.

הפנים של קובה

לא רק על קירות הבתים ניתן לראות את ההיסטוריה, גם על פני הקשישים של סיינפוואגוס ניכרות השנים וצריך לזכור שהמבוגרים שבהם, נולדו לקובה דמוקרטית, חיו תחת שלטון הרודן בטיסטה, הרגישו תקווה עם פרוץ המהפכה הקובנית והגיעו עד הלום, כשהמידע על הקידמה והשפע במערב חודר לתודעתם. מה הם חושבים ומרגישים באמת על המצב הנוכחי ועל עתידה של קובה? קשה לדעת.

קובנים כועסים

בניגוד למקומות אחרים בעולם, הסיור בפאבלות של קובה מרגיש בטוח לחלוטין. למעשה, לא נתקלתי בהבעת תוקפנות של אנשים קובנים לאורך כל הטיול, והפעמים היחידות בהן ראיתי קובנים כעוסים באמת, היו ברגעים מכריעים של משחקי דומינו סוערים שהגברים הקובנים נוהגים לשחק ברחוב, בפתח הבית או במתנ"ס העירוני המשמש בעיקר לחוגים (חינם) לילדי העיר.

קובה – עוני או אומללות?

את העוני הכבד והמחסור שפגשנו בסיינפוואגוס פגשנו בכל מקום אליו הגענו במהלך הטיול, אבל כך גם את שמחת החיים, הקהילתיות, והילדים שחווים ילדות אמיתית "של פעם". המפגש הזה בין עוני ומחסור קשים אל מול שמחת החיים הקובנית – מבלבל במבט מבחוץ ומחזיר אותי לאותו משפט שאמר המדריך המקומי על עוני ואומללות, כבר בתחילת הטיול.

קובה למטייל הישראלי: בדרך לשדה התעופה של הוואנה

"יש כאן עוני, אבל אין כאן אומללות", המדריך הקובני שלנו חוזר על המנטרה גם ביום האחרון כשאנחנו כבר בדרך לשדה התעופה בחזרה לארץ. הפעם חלק מהאנשים מגיבים, אבל המדריך עוצר אותנו ואומר שהוא אמנם מייחל לחופש ביטוי ורצון חופשי בקובה, אבל מזכיר לנו שלחיים בקובה גם יתרונות רבים. אין בה אלימות קשה, אין נשק, אין טרור או מלחמות, אין מיסים, אין קרטלי סמים ואין הומלסים. תוסיפו לזה תחושת קהילתיות וגם שירותים כמו דיור, חינוך ובריאות בחינם – ופתאום נשמע שלמדריך שלנו יש קייס, גם אם איש מאיתנו לא היה מתחלף עם אזרח קובני תמורת שום הון שבעולם.

למעשה, הפערים בין העולם שלנו לבין העולם הקובני כה גדולים, עד שאין כמעט דבר שנוכל להגיד או לשאול מבלי להפגין בורות או התנשאות. חייבים להמציא ביטוי לשיחה בה אדם שחי בעולם הראשון "מסגביר" לאדם שחי בעולם השלישי, כיצד עליו להרגיש ומה הוא לא מבין לגבי החיים במאה ה-21.

אז לאן כל זה הולך? ממש עכשיו, בסוף 2017, המנהיג הנוכחי ראול קסטרו אמור לפרוש, ועיניהם של הקובנים נשואות לשינויים שיבואו. מתי כל זה קורה? אני חושב שיש לכם זמן להכין איזה מוחיטו, לעשן סיגר ולהקשיב למוסיקה קובנית ברקע, כי מההיכרות שלי עם הקצב הקובני, לשינויים הללו יקח עוד הרבה זמן…

בפוסט הבא מקובה

בפוסט הקודם דיברתי על הלם התרבות הראשוני שלי בביקור בקובה והיום סיפרתי על המפגש עם האנשים של קובה. בפוסט השלישי אני מתכוון להתמקד בגברים קובנים ובגבריות הקובנית. יש למה לצפות…

אהבתם את הפוסט? שתפו אותו ועזרו לי להפיץ את הבשורה. אתם תמיד מוזמנים להגיב ולהצטרף לרשימת התפוצה של בלוג הצילום, כדי לקבל עדכונים כשפוסטים חדשים עולים לאוויר.

דיסקליימר: לא ניתן בטיול קצר להכיל ולהבין לעומק תרבות כל כך שונה מזו שבה אני חי. בפוסטים ובתמונות שלי אני מתאר את קובה כפי שאני הבנתי וחוויתי אותה במסגרת טיול צלמים של חברת פוטוטבע. אם יש לכם הערות, תיקונים, הסברים ופרשנויות אחרות – אשמח לשמוע מכם בתגובות.

לכל הפוסטים על קובה>>

קובה למטייל הישראלי – עוד קצת תמונות: