וזאת ידידי, היא קובה

זוהי קובה

"בונז'ור מסייה, אנחנו משדרגים אותך", אמרה הדיילת בצרפתית כשעליתי למטוס מפריז להוואנה והפנתה אותי לכיוון המחלקה של הביוקר. אני חושב שלא יכלתי למצוא דרך קיצונית יותר להתחיל טיול בחצר האחורית של קובה, מאשר להגיע לשם במחלקת יוקרה במושב מרווח, כשקוראים לי "מסייה" ומפטמים אותי בכל טוב המטבח הצרפתי עם מנות שאני לא נוהג לאכול ושמפניה שאני לא נוהג לשתות. כשנחתנו והטייס הודיע שלא נוכל לצאת מהמטוס עקב תקלה בטרמינל של הוואנה, הקובני החביב במושב שלידי התפקע מצחוק ואמר לי: "השמפניה אולי מפריז, אבל התקלה בטרמינל? זאת ידידי, היא קובה!".

טיול צלמים בקובה

לקובה הגעתי כחלק מקבוצה של צלמים דרך חברת פוטוטבע (מבית גליץ), שמתמחה במסעות מודרכים לצלמים ביעדים שונים בעולם, ובזאת חוסכת לחברינו ובני זוגנו את עגמת הנפש של לטייל איתנו הצלמים בחו"ל ולסבול בכל פעם שאנחנו נעצרים לצלם איזו שטות באיזה חור למשך שעות עד שנשיג את הפריים המושלם (אם הפרטנר שלכם לטיולים הוא צלם – אתם יודעים על מה אני מדבר?).

המדריכים שלנו היו עודד וגנשטיין – המתמחה בצילום תרבויות ופליקס לופה – המתמחה בצילום רחוב וצילום תיעודי, שניהם שועלי קובה ותיקים ולכל אחד מהם נקודת מבט שונה על צילום, כך שיכלנו לקבל מהם הדרכה וטיפים מגוונים לצילום לפני היציאה לשטח, תוך כדי הצילומים וגם בדיעבד אחרי שכבר חרכנו את המצלמה.

טלנובלה בחצר האחורית

מסלול הטיול הותאם לצלמים המעוניינים לבקר בחצר האחורית של המקומות בהם ביקרנו. הרעיון הוא להגיע עם האוטובוס למקום מרכזי ולהתרחק משם ברגל כמה שיותר, עד שהחזות הצבעונית והמחודשת שמוצגת לתיירים מתחלפת בבתים אמיתיים עם צבע מתקלף, קירות מתפוררים ואנשים מורכבים עם סיפורי חיים מעניינים. הגישה שלי היתה שאם לא דרכתי במי ביוב שזורמים ברחוב, כנראה שלא התרחקתי מספיק…

הדגש בטיול כזה הוא על מפגש בלתי אמצעי עם התושבים המקומיים, ואם ביום הראשון עוד התביישנו לדבר עם הקובנים, בהמשך הדרך מצאנו את עצמנו בסיטואציות לא שגרתיות כמו לשבת בביתה של גברת אחת ולצפות איתה בטלנובלות, לקבל הזמנה ספונטנית ליום הולדת באיזה חור נטול שם שבו עצרנו לעשר דקות, או ללוות בחור מקומי במשך כמה שעות בזמן שהוא עושה קעקוע בחצר האחורית (ליטרלי) של אחד הבניינים בעיירה Cienfuegos. כל אחד מחברי הקבוצה בחר בעצמו את הנושאים שהוא רוצה לצלם, ואם הוא מעוניין להסתובב בכל רגע נתון לבד, בקבוצה קטנה, בליווי אחד המדריכים או בלעדיהם.

הוואנה קובה – הבסיס של הבסיס

לפני שמדברים על הנופים של קובה, על האנשים החמים שפתחו בפנינו את בתיהם, על האסתטיקה של קירותיה המתפוררים של הוואנה או על המכוניות העתיקות שבאופן מפתיע סיקרנו אפילו אותי, משל הייתי אחרון הסטרייטים (ר' תמונה בהמשך) – בואו נתמקד רגע בשתי המדרגות הבסיסיות ביותר בפירמידת הצרכים של מאסלו: אוכל ו-WiFi.

המנה הקובנית

קובה היא מדינה ענייה ולמרות שידעתי את זה מראש, לקח לי זמן לעכל את העובדה שבקובה חסר אוכל. כתיירים היתה לנו הפריבילגיה לאכול בכל יום עוף ואורז (או לחלופין אורז ועוף), אבל אם אנחנו הרגשנו במחסור במגוון ובכמות, הרי שעבור המקומיים מדובר בשגרת החיים והקובנים עדיין נאלצים לעמוד בתור לחלוקת מוצרי מזון בסיסיים שהמדינה מקצה לכל אזרח, בדומה לישראל של תקופת הצנע, עליה אם לדבר בכנות, למדנו בעיקר מהסרט 'אלכס חולה אהבה' (לאבא של אלכס, אגב, קוראים קובה). כמי שמגיע מתרבות של שפע קשה לקלוט את זה, אבל לכל מנת מזון בקובה יש משמעות, החל מהתוספת שאתה מבקש במסעדה ועד לפרוסת עוגת הספוג שחילקו לנו באותה מסיבת יום הולדת אליה נקלענו.

רק לשם הפרופורציה – לא מדובר באפריקה ולא פגשנו אנשים רעבים או שסובלים מתת משקל קיצוני, אבל בבתים בהם התארחנו ניכרה הדלות ונראה שהמזון שברשותם מספיק להם כדי להתקיים ולעבוד ואולי כדי לשבוע, אבל לא מדובר בחגיגה קולינרית בשום צורה שהיא ובואו נגיד שקשה לי להאמין שתמצאו קובני שמדבר על פיוז'ן וצילחות או אחד שמחבר שירי אהבה לעגבניה.

קובה – חויית גלישה מהסרטים (של שנות החמישים)

גם את הגלישה באינטרנט צריך לחוות כדי להבין. באופן כללי – לרוב לא היתה לנו גישה לאינטרנט וגם המכורים הכבדים ביותר הבינו אחרי יום יומיים נטולי צפצופים ונוטיפיקציות פייסבוק, שהסמארטפון בקובה הוא לא יותר מאשר שעון כבד ויקר שתופס מקום מיותר בכיס.

במלונות היקרים יש WiFi אליו מתחברים באמצעות קוד שניתן לרכוש מחברת התקשורת הממשלתית ומספיק לשעה אחת של גלישה. הכרטיסים עם הקודים למכירה מגיעים בשעות הבוקר למלונות ואוזלים כעבור שעה. אם חשבתי בתחילה להתחכם ולקנות עשרה כאלה, הרי שהמוכרת במלון העמידה אותי במקומי הקפיטליסטי וסירבה למכור לי יותר משניים, שהרי מכסת הקודים מוגבלת והם נועדו לשרת את כלל האורחים במלון – בכל זאת, מדינה של סוציאליסטים.

עץ האינטרנט של קובה

איפה המקומיים גולשים באינטרנט? אם בעולם החופשי הורים מציבים את המחשב בסלון הבית כדי לפקח על הגלישה של הילדים, הרי שבקובה מוצבות עמדות וויפיי בפארקים מרכזיים ורק שם ניתן להתחבר לאינטרנט. אם הסתובבתם בקובה וראיתם קבוצת צעירים עם סמארטפונים מתקבצת סביב אנדרטה או עץ כלשהו בפארק, כנראה שעל אותו העץ ממוקם הראוטר (להלן: עץ אינטרנט). בהוואנה העתיקה מתקיים כיום ניסוי של התקנת אינטרנט בבתים, אבל לא היית עוצר את נשימתי…

על פניו, בהיעדר אינטרנט חופשי, כשאתרי חדשות מהעולם חסומים וערוצי הטלויזיה מוגבלים – נראה היה בתחילה שהעם הקובני לא מודע לשפע, לקידמה ולכל מה שקורה בעולם החופשי. אבל כשמדברים עם הקובנים מבינים שהם לא פראיירים ושמסך הברזל נפרץ מזמן. חלק מהקובנים מסתירים צלחות לווין בתוך הבתים ולכמחצית מהקובנים יש קרובי משפחה בארה"ב, אשר שולחים להם כסף, מוצרים ומידע.

בפוסט הבא מקובה

תראו, זה לא מקרי שהפוסט הראשון שלי מקובה התמקד בעוני, במחסור ובהיעדר תקשורת החופשית. כל אלה הכו בי כתייר מערבי בתחילת הטיול והיוו את ההתרשמות הראשונית שלי מהמדינה. אבל גם בתקופה הקצרה בה טיילתי בקובה, גיליתי שיש לאי הזה עוד הרבה צדדים מעניינים ויפים, ובראשם האנשים של קובה להם אקדיש אתהפוסט הבא – סטיי טיונד!

אהבתם את הפוסט? שתפו אותו ועזרו לי להפיץ את הבשורה. אתם תמיד מוזמנים להגיב ולהצטרף לרשימת התפוצה של בלוג הצילום, כדי לקבל עדכונים כשפוסטים חדשים עולים לאוויר.

לכל הפוסטים מקובה>>

דיסקליימר: עם כל הכבוד לשאיפה שלי להכיר את "קובה האמיתית", חשוב לזכור שהייתי שם רק לעשרה ימים, שזה זמן קצר מדי בכדי להבין באמת מי נגד מי, איך המשטר עובד או מה חושבים באמת האנשים ומה הם צריכים. אם יש לכם הערות, תוספות ותיקונים – אשמח לשמוע מכם בתגובות.

לכל הפוסטים על קובה>>

עוד תמונות מקובה?