כשהשתחררתי מהצבא עבדתי במתחם התחנה המרכזית החדשה כבריסטה (שם איטלקי יפה ל-״זה שמכין את הקפה״), באספרסו בר שהיה מנותק לחלוטין מהקונטקסט של התחנה וביקש להביא לתל אביב בשורה של תרבות קפה איטלקית.
עברו מאז עשרים שנה וכמעט לא יצא לי לבקר בתחנה המרכזית – פעם מקום העבודה שלי וכיום נקודה בנוף המשתקף מחלון המשרד בו אני עובד. אם נהיה כנים לרגע, כשאני אומר שלא יצא לי לבקר בתחנה המרכזית, אני בעצם אומר במילים מכובסות שעשיתי הכל כדי להמנע מלהגיע לאיזור. הרבה יותר קל לישון בלילה אם אתה לא יודע שבמרחק כמה דקות נסיעה מהבית שלך מתקיים יקום מקביל ומוזנח ובו חיים אנשים שקופים, חלקם אזרחים ותיקים וחלקם בני אדם ללא מעמד או זכויות ברורים.
"הנה אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון
חיים בתוך קופסה
של שימורים " (קובי אוז)
אני לא מתיימר להבין מה עובר על תושביה הותיקים או החדשים של השכונה, אני יודע רק שהבטן מתכווצת מהידיעה שבחצר האחורית של הבית שלי, תינוקות מתים במחסני ילדים (מחסני ילדים!) בזמן שהוריהם יוצאים לעבוד.
אם גם אתם מעוניינים להתנתק מהניתוק בכל הקשור לילדי מהגרים בדרום תל אביב, אני ממליץ בתור התחלה לעקוב אחרי דף הפייסבוק של עמותת אליפלט – אזרחים למען ילדי פליטים או לקרוא על הגן של בלסינג.
קישורים:
- עמותתאליפלט – אזרחים למען ילדי פליטים
- א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים
- הגן של בלסינג – איתם ולמענם. מושיטים יד לילדי הפליטים
בונוס למי ששרד עד כאן:
https://www.youtube.com/watch?v=JJaaaXYcsLE