ניו יורק – יש לי סימפטיה לאמנות
ברגע שאני נוחת במדינה זרה, הסכר נפרץ ואני מוצא את עצמי לא פעם נצמד למגזין time out המקומי במרדף אחר תערוכות וגלריות ברחבי העיר, משל היו פוקמונים נדירים.
ברגע שאני נוחת במדינה זרה, הסכר נפרץ ואני מוצא את עצמי לא פעם נצמד למגזין time out המקומי במרדף אחר תערוכות וגלריות ברחבי העיר, משל היו פוקמונים נדירים.
באמת שהתכוונתי לכתוב פוסט על החופשה בבודפשט. העיר מדהימה, האוכל היה מעולה ומשמין ופגשתי אנשים מעניינים. אבל במקום זה, יצא לי פוסט על אחד הסיוטים
קר. אפילו קר מאוד. אני חושב שזו היתה התובנה הראשונה שלנו כשנחתנו בפראג. הדבר השני שהבחנו בו היו חתיכות קטנות של אבק שעפו ברוח ונכנסו לנו
כל ביקור בחו"ל גורם לי תמיד לחשוב על איך היו נראים החיים שלי לו הייתי נולד באותו מקום. לפעמים אני מרגיש בר מזל ולפעמים אני
לא ידעתי למה לצפות כשיצאתי למשלחת הישראלית לאוזבקיסטן. כלומר, ידעתי שאוזבקיסטן היא מדינה מוסלמית חילונית מתפתחת, עם היסטוריה עשירה ותרבות מגוונת, שרק בשנים האחרונות החלה
אלו שמכירים אותי היטב לא האמינו לי והעדיפו להמתין לתמונות. בתכלס אני לא מאשים אותם – מה הסיכוי שמישהו יצליח להעיר אותי מוקדם בבוקר, לקחת
סדנת הצילום בטייבה מסתיימת, איך לא, בחומוסיה מקומית. זו תמונת הסיום שכולנו מכירים: צלחות חומוס, טחינה, פיתות ופלאפל, אבל יום הצילומים עצמו בטייבה היה מרתק
נשים יזמיות פורצות דרך, אמן זכוכית, אוכל מסורתי טעים ונחשי גומי – מי היה מאמין שככה יראה הסיור ברהט לכבוד חודש הרמדאן.
"אתם לא מכאן, נכון?", שאלה אותנו אחת העובדות במוזיאון ישראל לאחר שדיברנו איתה מעט. אני חושב שזה ביטא היטב את התחושה שלנו כשהגענו למוזיאון ישראל
מצטרפים לרשימת ה-VIP של "המצלמה מוסיפה" ומקבלים עדכון במייל על פוסטים חדשים – לפני כולם!
מצטרפים
לרשימת ה-VIP של "המצלמה מוסיפה"
מקבלים
עדכונים במייל על פוסטים חדשים – לפני כולם!
נהנים!
נהנים מתמונות ותוכן מעניינים מפעם לפעם. תוכלו להסיר את עצמכם מהרשימה בכל עת.