בלי נעליים בבקשה – לינה במנזר בודהיסטי על הר קויה (קויה-סאן)

הר קויה (קויה סאן)

הר קויה, או קויה-סאן, הוא אתר בודהיסטי קדוש ואחד המקומות הפופולריים ביפן לראות בו את השלכת היפנית. בהר תמצאו למעלה מ-200 מקדשים בודהיסטים פעילים, רובם שיננגון-בודיהסטים. ההר ידוע גם בעצי הארז בני 1,000 השנים שלו וביותר ממאה מקדשים פעילים המאפשרים גם לינה מסורתית – שוקובו (Shukubo). הר קויה היה יעד עלייה לרגל מאז שנת 819 לספירה, שהוקם על ידי הקדוש קובו דאישי (הידוע גם כקוקאי). מאמינים שלהר קויה יש כוחות מיוחדים מכיוון שהוא יושב על קו שבר ראשוני העובר מצפון לדרום דרך האי הונשו. כל המידע הפרקטי למטיילים – בהמשך.

הטיול ליפן מוציא אותי מאיזור הנוחות פעם אחר פעם. אחרי שישנתי במלון קפסולות ואחרי שהעברתי לילה בריוקאן (מעין צימר מסורתי) ולמדתי ליהנות מחוויית הרחצה המשותפת באונסן, הרגשתי שאני בשל לנסות את אטרקצית הלינה הבאה ביפן: shukubō – לינה במנזר בודהיסטי בהר קויה (Kōya-san) במרחק שעתיים נסיעה מקיוטו.

 

בלי נעליים בבקשה – כניסה למקדש על הר קויה

זה התחיל ברגל שמאל או יותר נכון בנעל שמאל. קויה נחשב להר קדוש ביותר והיה לי חשוב להפגין כבוד למִנהגי המנזר וליושביו. הנזיר הצעיר פנה אלי ואמר בשקט: no shoes please. הוא דיבר לאט ונראה שהרכבת המשפט באנגלית קשה לו, לכן התגייסתי להראות לו שאני מבין ומבצע.

הנהנתי לאישור, הצמדתי את כפות ידי, קדתי את הקידה הכי אותנטית שיכלתי לגייס והתיישבתי על מדרגות העץ הרחבות בכניסה למנזר כדי לחלוץ נעליים. הנזיר החביב בחן את פעולותי ונראה היה שהוא שבע רצון מהתנהגות הגייג'ין שהגיע להתארח במנזר ללילה. הייתי מאוד גאה בעצמי וקמתי כדי להיכנס למנזר, לא לפני שהנחתי את הנעליים לצידי בצורה מסודרת עם הפנים לכיוון היציאה, כנהוג ביפן וכמצופה מגייג'ין מצטיין.

החיוך על פניו של הנזיר נעלם והתחלף באמוג'י של תמהון. הבנתי שעשיתי טעות ומבט חטוף בנעליים חשף את גודל הבושה. אמנם הנחתי אותן בצורה מסודרת, אבל על מדרגות העץ, דבר שלא יעלה על הדעת. הרמתי את הנעליים, קדתי קידה כנה והתנצלתי (גייג'ין מצטיין כבר לא אהיה…). הנזיר הצעיר לא התעצבן ובקול שקט מבוייש ומגמגם מלמל לעצמו את המנטרה: no shoes please.

 

זן ואומנות הריסטארט – הפתעות במקדש על הר קויה

הנזיר הצעיר הפנה אותי למשרד כדי להירשם כאורח. בדמיוני, ציפיתי שהמשרד במנזר הבודהיסטי בהר הקדוש יהיה חדר זן מינימליסטי וריק לחלוטין פרט לשולחן קטן ועליו ספר מבקרים עתיק בו האורחים רושמים את עצמם בעפרון נוצה מסורתי. כשפתחתי את דלת ההזזה הופתעתי לגלות משרד מבולגן (לפחות כמו חדר העבודה שלי), עם קלסרים בכל מקום, שולחנות נמוכים, כלב טרייר קטנטן ונזיר מבוגר ומחויך שיושב על הרצפה ועושה ריסטארט ללפ-טופ שלו.

---

There is no spoon

הנזיר הצעיר עשה לי סיור במנזר שהיה במבנה פשוט למדי וללא כל נסיון התחנפות לתייר המערבי. הסיור התחיל באולם התפילה, המשיך לאונסן הצנוע המשמש לרחצה משותפת, ומשם עברנו לסיור בשירותים המשותפים שהיו חצי פתוחים לטבע ולכן קפואים, מוטיב שחזר על עצמו גם באיזור בו שוטפים פנים בבוקר בעזרת מצקת ומים קפואים שזורמים בשוקת.

לאחר הסיור באיזור המשותף, הנזיר לקח אותי לחדר שלי, שנראה כמו חדר ריוקאן טיפוסי, עם דלתות הזזה יפניות, מחצלות טטאמי על הרצפה, שולחן נמוך ובמה עם אלמנטים קדושים לתפילה. בחדר מסורתי אין מיטה, ובשעות הלילה מציעים לאורח מזרן פוטון, שמיכת פוך וכרית גרגרים מפנקת.

הנזיר הצעיר הושיב אותי על הרצפה, מזג לי תה והגיש לי עוגיות מקומיות בזמן שהוא מסביר לי את נהלי המקום. הוא דיבר ארוכות באנגלית מגומגמת ושבורה ואני הנהנתי בנימוס יפני, למרות שלא הבנתי מילה. כל מה שיכלתי לחשוב עליו במהלך המונולוג הוא האם כללי הנימוס מחייבים אותי לאכול את העוגיות בזמן שהוא מדבר או שמא עלי להמתין עד שיסיים. באותה הזדמנות הבחנתי לראשונה כמה צעיר הנזיר – הוא היה נער שהזכיר לי את דמות הילד הנזיר מהמטריקס, זה שמסביר שאין באמת כף (אבל יש צ'ופסטיקס!)

 

אורז לארוחת בוקר – ארוחת בוקר בודהיסטית מסורתית

בדומה ללינה בריוקאן, גם לינה במקדש כוללת ארוחות ערב ובוקר מסורתיות, עם מרק מיסו, טופו רך מבושל, אורז לבן ושלל מאכלים לא מזוהים בכל מיני צבעים. בניגוד לתפריט המסורתי בריוקאן, כשמדובר במקדשים בודהיסטים הארוחות הן צמחוניות.

---

משחקים באש – טקס אש במקדש בודהיסטי

תפילת הבוקר וטקס האש התחילו בשעה שש לפנות בוקר ואורחי המנזר הוזמנו לצפות ולהשתתף. בכניסה לאולם התפילה חילקו לנו תבלין כלשהו לשפשף בין הידיים. התפילה עצמה נמשכה כחצי שעה ובמהלכה הנזירים דיקלמו מזמורים בנוסח שינגון-בודהיזם, בזמן שאחד מהם דאג להדליק אש ולשמר את הלהבה על ידי השלכת קיסמי עץ קטנים למדורה.

---

לקראת סוף התפילה האורחים הוזמנו להתקרב ולעבור בין הנזירים המתפללים ובסמוך לפסלים של קובו דאישי הקדוש, לקוד לו קידה ולתת לו מנחות. הטקס כולו היה מרתק והשירה של הנזירים מהפנטת.

 

---

"מדיטציה עמוקה" – המוזוליאום של קובו דאישי

עם כל הכבוד ללינה (ויש כבוד), ניצלתי את ההפוגות בגשם כדי לטייל במקום. בקויה סאן מספר מקדשים, מסלולי הליכה ובית קברות מדהים וקריפי שבקצהו מוזולאום בו קובו דאישי עצמו קבור, או כמו שהמקומיים קוראים לזה: "נמצא במדיטציה עמוקה עד שימצא לנכון להתעורר".

---

 

בחזרה לציביליזציה

חזרתי למנזר כדי לקחת את חפצי לפני שאחזור לציביליזציה ברכבת הרים תלולה שעוברת בתוך צמחיה ירוקה סבוכה. קדתי והודיתי לנזיר הצעיר, אחד מעשרים האנשים החיים במנזר או שפשוט עובדים שם בשעות שאחרי בית הספר. הנזיר החביב קד קידה יפנית אמיתית, איחל לי באנגלית have a nice day ואז ברך אותי ארוכות ביפנית. כלומר, אני מקווה שזו היתה ברכה…

אתם מוזמנים להגיב או לשאול שאלות על לינה מסורתית למטה בתגובות. אם אהבתם את הפוסט – הרגישו חופשי לשתף אותו! רוצים לקרוא עוד? מעולה! הכנתי לכם דף עם כל הפוסטים עלהטיול ליפן. הזמנת לינה במקדש מתבצעת דרך אתר שוקובו-נט (קצת מלחיץ כי הוא נראה מיושן, אבל הזמנתי דרכם) או דרך אתרים סטנדרטים כמו הוטלז-קומביינד או בוקינג.קום.

מידע פרקטי למטיילים בהר קויה:

פורסם במהדורה מודפסת חגיגית של מגזין "פספורט" בעיתון גלובס.