אין לי ארץ אחרת – עדות מקומית 2019

תערוכת "עדות מקומית" לצילום עיתונות מקומי, מהווה עבורי את אחד מרגעי השיא של השנה בצילום הישראלי. במדינה בה קשה לעמוד בקצב האירועים ולא תמיד ברור אפילו מהי שיטת הממשל, התערוכה במוז"א (מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב) מאפשרת לנו לעצור לרגע, לגזור מהעיתון רגעים מכריעים מהשנה החולפת, להדביק אותם כצילומים על גבי קירות המוזיאון ולבחון אותם שוב, הפעם גם כיצירות אמנות.

המלצות מסומנות באייקון ?| בתחתית הפוסט תמצאו מידע למבקרים כמו כרטיסים, שעות פתיחה, דרכי הגעה וכד'

עדות מקומית – צילום עיתונאי או אמנותי? הגבולות מיטשטשים

המתח הזה שבין צילום עיתונות לבין אמנות תמיד קיים, במיוחד כשאנחנו שופטים צילומים חדשותיים קשים למדי במונחים טכניים קרים או בשמות תואר כמו "יפה" או "מרשים". אוצר התערוכה, אלדד רפאלי, מדבר על ההשפעה ההדדית בין צילום חדשותי לבין עולם האמנות ועל כך שלפעמים תמונת חדשות אסתטית חודרת לקרביים של הצופה יותר מאשר תמונה גרפית קשה.

רפאלי אומר שבעולם שבו הציבור הוא לא רק הגיבור של סיפורים חדשותיים, אלא לעיתים קרובות גם הצלם, צלמי עיתונות נדרשים לשאול את עצמם מחדש שאלות על המציאות אותה הם בוחרים לצלם, ולהגדיר מחדש את תפקידם, "מגורם המתווך את המציאות, לצלמים-אמנים, המביעים עמדה אנושית, ערכית, חברתית, אסתטית, פוליטית וחוקרת", לדברי רפאלי.

מה היו הנושאים המרכזיים בצילום עיתונות השנה? תלוי את מי שואלים

הצילומים בעדות מקומית נבחרו בתחרות אליה ניגשו 356 צלמי עיתונות, אשר הגישו למעלה מ-6000 צילומים ועבודות וידאו. העבודות נשפטו בצורה אנונימית על ידי צוות שופטים חדש, במטרה להביא לתערוכה השנה נרטיב מעודכן ונקודות מבט חדשות מבחינה אסתטית חברתית ופוליטית.

כפי שעורך עיתון מכתיב את סדר היום החדשותי ומאותת לצלמי העיתונות מהם הנושאים הרלוונטיים עבורו, כך גם האוצר בתחרות בסדר גודל של "עדות מקומית" (וגם של אחותה הגדולה: World Press Photo) יכול להגדיר סדר יום חדשותי אלטרנטיבי, ולאותת לצלמים מהם הנושאים וסוגי העבודות המעניינים אותו.

בעדות מקומית השנה, למשל, הוחלט להציג לראשונה סדרות צילום בקטגוריה "חשיפה ארוכה", לא בהיבט של טכניקת הצילום שיוצרת תנועתיות ומריחה של התמונה, אלא במובן של תיעוד איטי של אירועים, אנשים ועצמים לאורך זמן – נקודת מבט שונה מאוד מצילום חדשותי שמסתכם לפעמים בשבריר השניה. מבחינת אג'נדה חברתית ופוליטית בחר רפאלי לתת במה לנושא הפלסטיני, אשר נדחק מהחדשות השנה לטובת ענייני פנים, כמו גם לגירוש ילדי העובדים הזרים.

? בנושא גירוש ילדי העובדים הזרים, העבודה "אין לי ארץ אחרת" של הצלם אסף שפיר מציגה תמונות מהמחאה נגד הגירוש, בהן רואים ילדים שהם ישראלים מצד אחד ומועמדים לגירוש מצד שני. תמונה של ילדה במדי צופים תפסה לי את העין במיוחד – מדי צופים מחזירים אותי לילדות שלי כחניך בצופים. המחשבה שמישהו מחברי לשבט-כרמל היה מגורש בוקר אחד למדינה זרה הופכת את הבטן.

המלצות נוספות למבקרים בעדות מקומית 2019

?בכניסה לתערוכה אפשר לראות כמה תמונות שאורזות לנו את התערוכה בקיר אחד (ר' תמונה ראשית של פוסט זה). על הקיר נמצאות 5 עבודות, כמו התמונה של המשוררת דארין טאטור (המשוררת הפלסטינית-ישראלית, אשר הואשמה בכתיבת שיר המכיל הסתה לטרור). את התמונה צילם אלעד מלכה, אשר זכה במקום הראשון בקטגוריה "חברה וקהילה". משמאלה תמונה של צעיר ממוצא אתיופי בלב מחאת יוצאי אתיופיה באשדוד. תמונה זו של הצלם אבי רוקח מידיעות אחרונות, זיכתה אותו במקום הראשון בקטגוריית חדשות (בודדת). על הקיר נמצאים גם צילומים של ריקי לויסמן, אלכסנדר ברונפר, סמירה והבי ושל ינון פוקס.

כחלק משינויי העיצוב של התערוכה, תמונת השנה הוצבה דווקא בלב התערוכה (ולא בכניסה כמו בשנים הקודמות) ובגודל סטנדרטי. תמונת השנה היא של הצלם עופר וקנין מהארץ, ובה רואים את אביגדור ליברמן מציץ מבעד לוילון בכנס הצגת המפלגה שלו לקראת בחירות 2019 מועד ב'.

? בכניסה לתערוכה מצד ימין, קשה לפספס את העבודות של הצלם רמי שלוש מתוך מחאת יוצאי אתיופיה השנה, אשר זיכתה את הצלם במקום הראשון בקטגוריית חדשות (סדרות). על הקיר הסמוך נמצאות סדרות מהקטגוריה "חשיפה ארוכה", עם סדרה של הצלם גלעד בר שלו, על האוכלוסיה המבוגרת בקאנטרי של חולון, ולצידה הסדרה "Humanarium" של הצלם פליקס לופה, בסגנון שונה מאוד מצילום הרחוב איתו לופה מזוהה. הסדרה של לופה זיכתה אותו במקום הראשון בקטגוריה "חשיפה ארוכה".

תערוכת World Press Photo לצילום עיתונות בינלאומי

תערוכת עדות מקומית חולקת את החלל עם תערוכת World Press Photo, תערוכת צילום העיתונות העולמית – גם היא בפורמט של תחרות בקטגוריות שונות, עם שופטים שבוחנים את התמונות באופן אנונימי.

? בפרס תמונת השנה של וורלד פרס פוטוס, זכה הצלם ג'ון מור. בצילום רואים אם ובתה הקטנה בעת ביצוע חיפוש על גופה של האם בידי רשויות ההגירה של ארה"ב. שרוכי הנעליים של השתיים נלקחו מהן מחשש שיברחו או יפגעו בעצמן, ולצופה נותר רק לנחש מה עלה בגורלן.

הצילום של ג'ון מור משך הרבה תשומת לב בארה"ב, וניתן ללמוד ממנו על הנקודה בה מסתיים תפקידו של הצלם ומתחילה הפרשנות של המתבונן. כשהתמונה התפרסמה, השתמשו בה בשמאל האמריקני כסמל ליחס לא אנושי כלפי מסתננים, בעוד שהימין השתמש בתמונה כסמל לפייק-ניוז שמפיץ השמאל. הצלם מצידו אומר שאין לו אג'נדה פוליטית ושתפקידו להציג את הצד האנושי של הסיפור. אני, באופן אישי, חושב שכל בחירה של צלם היא פוליטית, אבל אולי זה רק אני…

נשים בחזית – נותנים במה לצלמות העיתונות

אחד מתתי החללים בתערוכה מתמקד בעבודות של צלמות נשים. בתעשייה בעלת רוב מכריע של צלמים גברים, היה חשוב למארגני התערוכה להביא יצוג טוב יותר לצלמות עיתונות, מבלי לפגוע בשיפוט האנונימי בתחרות. לצורך העניין פעלו מארגני התערוכה כדי לעודד נשים שהן צלמות עיתונות לקחת חלק בתחרות. כתוצאה, עלה אחוז צלמות העיתונות אשר הגישו השנה עבודות לתחרות, וכך עלה גם אחוז התמונות הזוכות, אשר צולמו בידי צלמות ומוצגות בתערוכה השנה ברחבי העולם.

? מעניין לראות את התמונה של הצלמת פרוע אלאיי, מאירן, אשר מציגה נשים שהגיעו למשחק כדורגל באירן כשהן מחופשות לגברים, כדי לעקוף את איסור הכניסה לנשים למשחקי כדורגל. הצילום מעלה שאלות מוסריות על סכנת החיים בה נמצאות הנשים שנכנסו למשחק, ועל הצילום עצמו אשר העמיד את הצלמת ואת המצולמת בסכנה. הסכנה הממשית היא כנראה גם הסיבה שהתמונה צולמה באייפון (תמונת האייפון היחידה השנה).

? צילום מעניין נוסף הוא של הצלמת קטלינה מרטין-צ'יקו, שמביאה את סיפורן של לוחמות הגרילה הקולומביאנית, אשר נלחמו בחזית ולא הורשו להיכנס להריון, בטענה שעליהן לשאת בנטל הלחימה באופן זהה לגברים. הצילום הוא של אישה בהריון, המייצג את הבייבי בום מהתקופה שאחרי הסדר השלום. בראיון עם הצלמת הספרדיה, המנוסה בצילום באיזורי לחימה, היא אמרה שהרבה יותר קל לצלם מלחמה מאשר שלום.

?תמונה מרתקת נוספת היא של הצלם כריס מקגראת' עבור גטי-אימג'ס, מתוך שגרירות ערב הסעודית באיסטנבול, כשקהל גדול של עיתונאים מנסה להיכנס לשגרירות בזמן שחוקרי רצח העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י הגיעו לחקור את מותו.

שימו לב שתערוכת וורלד פרס פוטוס כוללת קיר אחד עם צילומים גרפים קשים, כולל תינוק לפני מותו. הנציג של וורלד פרס מספר לנו על ההתלבטות אם להציג תמונה כזו, ושהשאלה תמיד היא האיזון בין ערך עיתונאי של חשיפת סיפור קשה שמתרחש בעולם, לבין הרצון לשמור על צנעת הפרט של המצולם.

? כדי להירגע מהאינטנסיביות של התערוכה, ממש לפני היציאה תוכלו לראות את סיפורו של בוב, פלמינגו הסובל מדלקת מפרקים אשר נותח ושוקם, אבל לא מסוגל לחזור אל הטבע. בוב חי במרכז שיקומי לחיות בר, והוא פיתח התנהגות של חיית מחמד. בוב משמש היום כ"שגריר" של מרכז השיקום, והוא מסייע בחינוך תושבי המקום לשמירה על חיות הבר.

לאתר התערוכה: עדות מקומית

לסיור עיתונאים בתערוכה הזומנתי על ידי מוז"א. הדעות הן שלי בלבד. אתם מוזמנים לקרוא על עוד תערוכות צילום בהן ביקרתי.