טוקיו – זכרונותיו של גייג'ין (חלק I)

התעוררות

אתם בטח מכירים את התחושה. התעוררתם זה עתה מחלום מתוק אבל הזוי בטירוף. אתם שואלים את עצמכם: "וואו – מה לעזאזאל היה הדבר הזה?" ומנסים לסדר אותו בראש לפני שהתחושות יתפוגגו. ככה אני מרגיש מאז החזרה מ-יפן. אני אנסה לארגן את המחשבות ואת התמונות ולתרגם אותן לפוסטים, אבל האמת היא שגם אחרי חודש, יפן עבורי היא עדיין בגדר חידה מלאה בניגודים.

נתחיל מהסוף. אין דבר שמנחית אותי יותר אל הקרקע בשובי לארץ, מאשר הנסיעה בקו 125 לעבודה. חוסר הידיעה מתי האוטובוס יגיע, הנוסעת שמעכבת את העליה לאוטובוס כי חשוב לה להעיר לנהג על משהו (למה קו 24 לא הגיע? #סתמי!), הנוסעים שמדברים בטלפון בקול רם, זה שאוכל כריך ריחני, ההואשיושב בפיסוק וגורם לנוסעות שלידו להתכווץ במקומן והכי חשוב, לא תוכל לרדת מהאוטובוס מבלי לכחכח בגרונך ולצעוק את הסיסמה הסודית: "נההההג, דלללת!!!1!". ברשותכם, נחזור מהרגע הקסום הזה בקו 125 אלפי קילומטרים מזרחה ונריץ קדימה כמה שנות אור של קידמה, כדי להגיע אל הרכבת התחתית שלטוקיו.

טוקיו – יש כבוד

דממה. זה הדבר הבולט ביותר ששומעים במהלך הנסיעה במטרו של טוקיו. לא צלצולי טלפון, לא צפצוף של הודעה חדשה, ובטח לא מוסיקה או שיחה בספיקר כמקובל במחוזותינו – פשוט שקט מבורך. היפנים בטוקיו הם אנשים טכנולוגים, עסוקים ולחוצים לא פחות מהישראלי הממוצע (ע"ע Karōshi, המילה היפנית למוות מעומס עבודה) ועדיין, שיחות בין אנשים במטרו מתקיימות, אם בכלל, בלחש והסלולרי משמש את הנוסעים היפנים להכל חוץ מלשיחות טלפון, דבר שלא יעלה על הדעת במקום ציבורי.

קוד ההתנהגות בתחבורה הציבורית בטוקיו (וביפן בכלל) הוא רק דוגמה לכבוד שהיפנים רוכשים למרחב הציבורי ולאנשים שנמצאים בו. גם מעל פני האדמה לא תשמעו כמעט שיחות טלפון, לא תראו פסולת או פחים לצורך העניין (אל תייצרו פסולת או שתיסחבו איתה כל היום כעונש) ולא תראו יפני שמכבד את עצמו אוכל בהליכה או מעשן ברחוב. נראה שבמטרופולין המונה מעל ל-35 מליון איש, פיצחו את השיטה וכל יפן ערבים זה לזה, כשהקו המנחה הוא כבוד לזולת – ואהבת לרעך כמוך, אם תרצו. ברגע שמורידים מהמשוואה את הצעקות, הרעש, הפסולת, את ההידחפות בתור ואת ה"אני ואני ואני" המאפיין את הרחוב הישראלי – המרחב הציבורי הופך למקום שאשכרה נעים להיות בו.

35 מליון איש בטוקיו – אז למי איכפת?

כישראלים, אנחנו לפעמים מבלבלים את השקט ואת העובדה שכל אחד עסוק בענייניו, עם קרירות וחוסר איכפתיות מהאחר ("בניו יורק מישהו יכול להתמוטט על הרצפה ואיש לא יגש אליו"). כשמדובר ביפן נראה שההיפך הוא הנכון ושהשקט או הבועה שבה נמצא כל אדם במרחב הציבורי נובעים דווקא מכבוד לזולת. אז עם 35 מליון איש בטוקיו רבתי, למי איכפת? לאדם היפני איכפת! מי שאומר שהיפנים אדישים לאנשים סביבם, מעולם לא ביקש עזרה מיפני (לרוב לא צריך אפילו לבקש) ולא ראה יפני יוצא מגדרו כדי לעזור לגאייג'ין (אדם זר, לא יפני), גם אם איננו דובר מילה באנגלית.

טוקיו – גן עדן לאינטרוורטים

בפוסט הבא אדבר על לינה במלון קפסולות. בפוסט שאחריו נבקר במסעדת סושי בטוקיו – ובינתיים נסיים עם סרטון מפארק Gyoen בטוקיו בסופ"ש. אל תתנו לשקט או לעדשה הרחבה להטעות אתכם. הפארק מלא באנשים ויושבים בו זוגות, קבוצות בני נוער, משפחות עם ילדים ולפעמים גם קבוצות גדולות מאוד של אנשים. למרות זאת, הפארק שקט, אין עשן מנגלים, אין "מתחמי יומולדת" רועשים, אין רמקולים עם מוזיקה או קריוקי (למרות שקריוקי הוא חלק מתרבות הפנאי ביפן) ועדיין נראה שכולם נהנים. כאדם אינטרוורטי, אני יכול רק לקנא בציירים הלא מעטים שמגיעים לפארק בסופ"ש ויכולים ליצור, ליהנות מהטבע ומהשקט. אני גר במרחק דקה הליכה מפארק הירקון, אבל לא חולם אפילו על להגיע לשם בסופ"ש.

https://youtu.be/80mpFvuFz9k

אהבתם את הפוסט מטוקיו? אשמח אם תשתפו אותו! רוצים לקרוא עוד? מעולה! הכנתי לכם דף עם כל הפוסטים על יפן. אם אתם בשלבי תכנון הנסיעה, הכנתי לכם מדריך לתכנון טיול ליפן.

עוד קצת תמונות מהטיול לטוקיו?

דיסקליימר:  אחרי חודש שלם ביפן, אני יודע בוודאות שאני לא יודע כלום. כלומר אין לי מושג באמת מהי יפן ומיהם היפנים וכל החוויות שאני משתף הן שלי כאורח לרגע. אם אתם קצת פחות בורים ממני, אתם מוזמנים לתקן אותי ולשתף מהידע שלכם בתגובות. כאן או בפייסבוק – אני אשמח! אריגטו גוזיימס