סושי בטוקיו – סושי בתנועה
הרומן שלנו עם המטבח היפני בטוקיו החל במסעדת סושי על מסוע (sushi-go-round) באיזור שינג'וקו. המארחת מצאה לנו שני מקומות סביב הבר העגול ומיד ניגשנו לעבודה. הקונספט הוא מנות מגוונות של סושי העוברות על גבי מסוע סביב הבר, מול הסועדים. כל אחד יכול לקחת לעצמו מנות לבחירתו ומשלם בסוף לפי כמות הצלחות שנערמו לצידו. מלבד קופסאות ג'ינג'ר ענקיות, רוטב סויה וצ'ופסטיקס, מצאנו על הבר אבקה ירוקה, שהתגלתה כתה ירוק ולא ווסאבי כפי שחששתי תחילה. את התה הירוק מכינים באמצעות ברזי מים רותחים הפזורים סביב הבר (לקח לי כמה נסיונות ושתי כוויות להבין איך לתפעל אותו).
זה לא מוזר, זה יפני
סושי-גו-ראונד איננו פורמט המסעדות היפני היחיד בו נתקלנו. יש מסעדות סושי בטוקיו שוויתרו על תפריטים, וההזמנה בהן מתבצעת בכניסה למסעדה באמצעות מכונות אוטומטיות. כדי לקרוא למלצר אין צורך לנופף ביד, אלא ללחוץ בצורה מסודרת על כפתור המונח בכל עמדת ישיבה. החיבה היפנית לטכנולוגיה הביאה מסעדות מסויימות לוותר על פונקצית המלצר כליל – קונספט שיכול להתאים לאנשים שפחות אוהבים אינטראקציה אנושית. ההזמנה מתבצעת דרך מסך הממוקם בכל עמדת ישיבה והמנות המוכנות מגיעות ללקוח על גבי סקייטבורד מתוחכם.
השיא לדעתי הוא מסעדת Ichiran, רשת מסעדות ראמן מעולה, שדואגת לנו המיזנטרופים. בחירת מקום הישיבה כמו גם הזמנת המרק מתבצעת באמצעות מכונות בכניסה למסעדה. מקומות הישיבה מופרדים באמצעות מחיצה, כך שלא תראו את הסועדים האחרים. קחו בחשבון שאמנם לא תראו אותם, אבל בהחלט תשמעו את מי שיושב לידכם, היות וכללי נימוסי השולחן היפנים כוללים שאיבת מרק ואיטריות בקול רם. המרק במסעדת Ichiran יוגש לכם דרך פתח מיוחד שיסגר מייד לאחר ההגשה – להשלמת תחושת הבידוד.
כל המסעדות הללו, כמו גםמלון הקפסולות שתיארתי בפוסט הקודם, יכולות להיראות לנו בעין מערבית כמנוכרות ומוזרות. ברגע שמפסיקים לשפוט ומנסים לחוות את יפן כפי שהיא – החווייה היפנית מתעצמת. או כמו שמישהו אמר פעם: זה לא מוזר, זה יפני!
אירשאיימסה!
עדיין חשים ניכור? ודאי תשמחו לשמוע שלקוח בטוקיו לא יכול להכנס לחנות או למסעדה, ממוכנת ככל שתהיה, מבלי שיקבלו את פניו בצהלות שמחה נלהבות: "Irasshaimase"! בניגוד לעולם המערבי שם העובדים מדקלמים את המילים הנכונות ("תודה שקנית yellow!") אבל משדרים משהו אחר ("בא לי למות!"), ביפן התחושה היא שהם באמת מתכוונים לזה.
כלקוחות, תקבלו ביפן יחס VIP מרגע הישמע ה"אירשאיימסה!" ועד שתצאו מהמקום. אם תשלמו בכרטיס אשראי, המוכר יחזיר יעניק לכם את הכרטיס בחזרה בצורה מסודרת, כשהוא אוחז אותו בשתי ידיים ומודה לכם על הרכישה. אם תשלמו במזומן, המוכר ימתין בסבלנות עד שתסיימו להניח את השטרות והמטבעות הקטנים על המגש היעודי ורק אז יקח את הכסף ויכריז כמה עודף מגיע לכם בחזרה. לא משנה כמה קטן הסכום לתשלום וכמה גדול השטר בו תשלמו – אף פעם לא יגידו לכם: "אחי אין לי עודף, יש לך כסף קטן?".
אריגטו גוזיימשיטה!
נראה שהחריצות והשירותיות לא נעצרים בחנויות ובמסעדות ושהעובד היפני לוקח ברצינות רבה את העבודה שלו בין אם מדובר בעובד במשרד, המנקה בתחנה המרכזית או נהג אוטובוס שמודה בלבביות לכל אחד ואחד מהנוסעים באופן אישי לפני שהם יורדים מהאוטובוס. נהגים רבים מאמצים קול בס, משל היו בארי וויט, ואינטונציה מלחששת של שדר גלגלצ באמצע הלילה: "אריגטו גוזיימשיטה!". למי שמורגל לתחבורה הציבורית הישראלית, מדובר בשינוי מבורך, עד הרגע שבו אתם חייבים לרדת מהאוטובוס במהירות כדי להספיק לרכבת, אבל נאלצים להמתין עד שהנהג יפרד בצורה מסודרת מכל אחד מהנוסעים שעומדים לפניכם.
אז האם יפן היא עולם שכולו טוב? ככל הנראה לא. החריצות וחדוות העבודה היפנית מבורכות והן חלק מהתרבות המקומית, אבל לקונפורמיות המטורפת למערכת ולכללים הנוקשים יש מחיר אישי כלשהו – כאורח לרגע, קשה לי להבין עד הסוף מהו.
גם למי שמנקה את הרכבת יש חדוות עבודה:
Salarymen ותקרת הבטון ביפן
אם מדברים על העובד היפני החרוץ, אי אפשר שלא להזכיר את המונח Salarymen המתייחס לגברים בחליפות די אחידות בדרכם לעבודה משרדית וממנה. סלרימן טיפוסי עובד שעות רבות כדי להוכיח את נאמנותו למקום העבודה, גם אם זה יהרוג אותו (ע"ע Karōshi).
ומה לגבי salarywomen? למרות שיש ביפן נשות קריירה, אין באמת מילה כזאת ובחברה היפנית רבים עדיין מצפים מהגבר להיות המפרנס היחיד ומהאישה לגדל ילדים שיגדלו להיות גברים משכילים ומוצלחים, דבר היוצר ציפיות כמעט בלתי אפשריות מהאם ומהילדים החל מגיל אפס. למיטב הבנתי, כיום נשים רבות מסרבות להיכנס לתבנית הזו ולא מוכנות לוותר במאבק ב"תקרת הבטון" היפנית בעבודה. חלקן בוחרות להימנע מזוגיות או גידול ילדים. האמת היא שפרט לסופי השבוע, ראיתי בטוקיו יותר אנשים עם כלבלבים חמודים ומושקעים, מאשר אנשים עם ילדים. זה המקום אולי לחזור ולציין שההבנה שלי ביפן דלה ומקורות המידע שלי מפוקפקים. אם יש לכן מידע מעניין על מעמד האישה היפנית – אני אשמח ללמוד עוד…
נוהל עליה לרכבת בטוקיו
אם תרצו לצפות ב-סלרימן בסביבת המרעה הטבעית שלהם, בואו לתחנת מטרו מרכזית בשעות העומס. הצפיפות בקרונות בלתי נסבלת, אבל הכל מתנהל בצורה שקטה ומסודרת כמו בשעות הרגועות. הנוסעים ממתינים לרכבת בטורים מסודרים בהתאם לפסים המצויירים על הרציף. הרכבת תעצור בדיוק במקום, כך שכל אחת מהדלתות תפתח בסמוך לתור העליה לקרון. כאשר הרכבת מתקרבת, הנוסעים על הרציף נצמדים אליה בכדי לפנות את הרציף לנוסעים היורדים. כשהדלתות נפתחות, איש לא נכנס עד שהנוסעים היוצאים ירדו מהקרון, ורק אז עולים לפי התור לקרון. נראה לכם מגוחך? רובוטי? מסורבל? איטי? ספרו את זה לתשעה מליון המשתמשים היומיים ברכבת התחתית מהיעילות בעולם, שתמיד מגיעה בזמן.
הטיול לטוקיו – סיכום
אני מקווה שהצלחתי להעביר בשלושת הפוסטים מטוקיו חלק מהתמונות והתחושות מהעיר, שהיא גם סופר אורבנית וגם ירוקה, גם חמה וגם מנוכרת, גם מודרנית וגם מסורתית ומיושנת, דבר שהפך אותה במהלך הטיול לאחת הערים החביבות עלי. בפוסטים הבאים על יפן נצא קצת מהעיר, ובינתיים כמיטב המסורת וכללי הטקס של הבלוג, אשאיר אתכם עם תקציר הפרקים הקודמים בוידאו אחד מסודר. כי אם יש דבר אחד שלמדתי על יפן, הוא שחשוב לשמור על הסדר ועל הכללים.
אהבתם את הפוסט מטוקיו? אשמח אם תשתפו אותו! רוצים לקרוא עוד? מעולה! הכנתי לכם דף עם כל הפוסטים על יפן. אם אתם בשלבי תכנון הנסיעה, הכנתי לכם מדריך לתכנון טיול ליפן.
עוד תמונות מהסאבווי של טוקיו?
דיסקליימר: אחרי חודש שלם ביפן, אני יודע בוודאות שאני לא יודע כלום. כלומר אין לי מושג באמת מהי יפן ומיהם היפנים וכל החוויות שאני משתף הן שלי כאורח לרגע. אם אתם קצת פחות בורים ממני, אתם מוזמנים לתקן אותי ולשתף מהידע שלכם בתגובות. כאן או בפייסבוק – אני אשמח! אריגטו גוזיימס