נהג מונית
"לטיילת, באיזור של בוגרשוב בבקשה" אמרתי בזמן שנכנסתי למונית חמוש במצלמה ומרוח בקרם הגנה בדרגה שלוש מאות. חלפו כמה שניות של סמול טוק עד שביססנו את העובדות הבסיסיות: אני גבר תל אביבי בדרך למצעד הגאווה ואילו הנהג הוא גבר מבוגר דתי מנתיבות. היה לי די ברור לאן השיחה תתגלגל מכאן: זה יתחיל בדיסקליימר ("אין לי שום בעיה עם זה"), לאחריו תגיע הערה הומופובית לטנטית ("אבל למה בפומבי") ולבסוף ההערה ההומופובית הגלויה ("מחלה של סמולנים, תסלח לי על הביטוי"). לקראת השיחה הצפויה, היה עלי לבחור באחת מהטקטיקות הרגילות שלי: פאסיבית (שתיקה, בהיה בחלון, חיבור לאזניות), ורסטילית-ארוניסטית ("זכותם, צריך לכבד את כולם") או אקטיבית (מונולוג יציאה מהארון פלוס הרצאה עלסטונוול). להפתעתי, הנהג הגיע חמוש אף הוא בטקטיקה, אחרת לגמרי מזו שלי: שיחה. כך עברה לה נסיעה של רבע שעה שבה שני בני אדם מקצוות מרוחקים מאוד של החברה הישראלית ישבו ודיברו על להטבי"ם, מצעד הגאווה של תל אביב לעומת המצעד בירושלים, משפחות גאות ולהטבי"ם בנתיבות. הביקורת היחידה שספגתי, ובמידה לא מועטה של צדק, היתה שיצאתי ביום כזה בלי כובע.
איגי
ואפרופו נוער להטב"י בפריפריה – גם אני נסחפתי לטרנד וכתבתי בפייסבוק סטטוס חושפני על החיים שלי כנער בחיפה. פרסמתי את הסיפור האישי שלי כחלק מקמפיין של איגי, ארגון הנוער הגאה, במטרה לגייס כסף לפתיחת גרעיני שנת שירות של איגי בפריפריה, מטרה חשובה מאין כמוה. את הסיפור האישי שלי אפשר לקרוא כאן וכמובן שמומלץ לתרום לאיגי – מגיע להם.
הנוער של היום
נסיים בשיחת פייסבוק שלרובכם תראה ודאי שטותית ולא מעניינת, אבל בעיני מעידה על שינוי מרענן לטובה אצל הדור הצעיר. בעולם ההומופובי של היום, שבו "הומו" היא קללה נפוצה וכל כתבה או פוסט בנושא זוכות לשלל קללות ואיומים – כיף לראות שיחה חופשית ונטולת פוביה. לא התמונה הזו וגם לא השיחה הזו היו אפשריים כשאני הייתי נער.
וכעת, אחרי שלירלרתי על גאווה ומצעדים, לקט קטן של תמונות מצעד הגאווה בתל אביב. אתם מוזמנים להכנס לאלבום המלא בקישורהזה.
כאמור, אתם מוזמנים לצפות בעוד ה-מ-ו-ן תמונות באלבום מצעד הגאווה בתל אביב המלא.