סדנת הצילום בטייבה מסתיימת, איך לא, בחומוסיה מקומית. זו תמונת הסיום שכולנו מכירים: צלחות חומוס, טחינה, פיתות ופלאפל, אבל יום הצילומים עצמו בטייבה היה מרתק ולא שגרתי כלל. די מביך להודות בזה, אבל אני יכול למנות על כף יד אחת את הפעמים בהן ביקרתי בעיר ערביה בארץ, כדי לפגוש את האנשים ואת התרבות המקומית.
לצלם בטייבה עם דודה נעמי
על סדנאות הצילום של איה בן-עזרי שמעתי מדודתי נעמי, שגם היא כמוני אוהבת להתבונן על העולם דרך עדשה של מצלמה ועושה זאת בכשרון רב, כפי שתראו בהמשך. איה מעבירה סדנאות וטיולי צילום בארץ ובעולם וצלמת מובילה בתחום המסחרי.
כבר כתבתי בעבר על היתרונות של טיולים עם הדרכה מקצועית לצלמים, אז כשדודה נעמי סיפרה לי על סדנת הצילום בטייבה – קפצתי על ההזדמנות, גם כי מעולם לא יצא לנעמי ולי לצלם יחד וגם כי את סדנת הצילום בטייבה העבירה איה ביחד עם מדריכה מטעם "דרכים שלובות", עמותה המעודדת תיירות יהודית-ערבית משותפת.
נִדָאא, המדריכה המקומית שלנו בטיול לטייבה
התחנה הראשונה בסיור היתה מסגד צאלח-א-דין, מסגד חדש יחסית בעיר שבה למעלה מעשרה מסגדים. אנחנו פוגשים שם את נדאא, המדריכה שלנו מטעם עמותת "דרכים שלובות". נדאא, ילידת טייבה, היא אישה מרשימה, שופעת ידע, דוברת עברית רהוטה ובעלת תארים במשפטים ובמדע המדינה. נדאא מגדירה את עצמה כמוסלמית חילונית ומגיעה מבית עם אבא דתי מאוד (חאג', אדם שמילא את מצוות הביקור במכה) ואמא מוסלמית חילונית.
האיסלאם וחודש הרמדאן בטייבה
נדאא מסבירה לנו על עקרונות האיסלאם, על המסגד בו אנו נמצאים ועל חשיבותה של תפילת יום השישי והדרשה השבועית שעוסקת בענייני היום. אנחנו למדים שדת האיסלאם דוגלת בשוויון בין המתפללים במסגד (אין מקומות שמורים לבעלי המאה) ולא דורשת הפרדה בין גברים לבין נשים. יחד עם זאת, במסגד הזה ההפרדה כן קיימת, כאשר הגברים מתפללים בקומת הקרקע ובמפלס העליון, בעוד שהנשים מתפללות במפלס התחתון. נדאא מרחיבה מעט על מנהגי חודש הרמדאן, אשר יפתח בימים שאחרי הסיור ועל חגיגות הרמדאן המתקיימות בערבים במהלך החודש הקדוש. מהתיאור שלה נשמע שהחגיגות בערבי הרמדאן יכולות להיות טיול מהנה ומעניין בפני עצמו.
הדתה שמדתה – לא רק אצל היהודים
נדאא מחלקת את החברה המוסלמית למוסלמים חילונים, שומרי מסורת ודתיים, ולי קשה שלא לראות את הדמיון בין החברה המוסלמית לחברה היהודית בהקשר הזה. אנחנו שואלים אותה על תהליכים של הדתה והיא מספרת שכמו בחברה היהודית, גם בחברה המוסלמית אפשר לזהות סימנים של הדתה ונטייה להחמיר בפרשנות של ההלכה, במיוחד (איך לא) בהילכות לבוש וצניעות לנשים.
ציורי הקיר ואוטו לחם בטייבה
מהמסגד אנחנו יוצאות לסיור ברחובות טייבה. העיר צפופה וניתן לראות בה שילוב של בתים עתיקים וחדשים ובתים בבניה. אנחנו פוגשים בדרך "אוטו לחם" העובר בין השכונות השונות בעיר ומוכר לחם טרי מהמאפייה. טייבה היא עיר בסדר גודל של רמת-השרון, אבל אין בה תחבורה ציבורית ולא כולם יכולים להגיע למאפייה, במיוחד אנשים מבוגרים ובעלי מוגבלות תנועה, כך שהמאפייה נאלצת להגיע אליהם.
אנחנו טועמים לחם גבינה ולחם עשבי תיבול ועוצרים לרגע ברחבת הרמדאן, המקושטת כבר בפנסים לקראת החגיגות הליליות שיחלו בעוד שבוע. אנחנו מבקשים מנדאא לקרוא ולתרגם לנו את כתובות הגרפיטי הלאומיות שעל הקירות ואני תוהה מה השתבש במערכת החינוך שלנו, שכבוגר שלה אני בקושי מסוגל לזהות את האותיות בערבית או במקרה הטוב לזהות מילים בודדות כמו "פלסטין" או "אל קודס".
בדרכנו לתחנה הבאה אנחנו עוברים בסמטאות עם ציורי קיר מקצועיים וצבעוניים. נדאא מספרת שמדובר בין היתר בפרויקט לשיפור חזות העיר ביוזמת התנועה האיסלאמית, המשקיעה רבות בחברה הערבית בדרכים שונות כדרך קבע. כחילוני אדוק, החיבור בין דת, הון ומדינה תמיד מטריד אותי, ובפרט כשמדובר בתנועות פוליטיות לאומניות יהודיות או מוסלמיות.
חבל שלתמונות אין ריח
התחנה הבאה היא ביתם של משפחת נאשף – אדריכל מקומי ואשתו. זהו יום שישי בצהרים והבית אפוף בריחות נהדרים של תבשילים שונים המתחממים על הכיריים. אנחנו שואלים את האישה מה היא מבשלת והיא עונה: "גולאש!" וצוחקת. אני יכול רק להצטער שהתמונות לא יכולות להעביר את הריחות מעוררי התיאבון שבבית. אנחנו מטפסים על גג ביתם של הנאשפים. מהגג רואים את הנוף, את גגות הבתים עם דודי החימום וחבלי הכביסה וגם עד כמה טייבה צפופה.
אנחנו ממשיכים משם לבית נוסף במתחם, ונדאא מספרת לנו על מסורת הקפה כקוד חברתי, ואיך אופן הכנת הקפה והגשתו יכול לעזור לנו להבין אם אנחנו רצויים אצל המארח שלנו. משם אנחנו ממשיכים לתחנה האחרונה בסיור שלנו. זהו ביתן של מזל נאשף ואחותה חאוולה, המתמחות ואף מלמדות רקמת עמים ורקמה פלסטינית מסורתית. הן מקבלות אותנו ומגישות לנו קפה מריר ותמרים מתוקים, כך שמי שהקשיב להסברים של נדאא על תרבות הקפה, הבין שאנחנו בהחלט אורחים רצויים אצל האחיות.
רקמה מייצרת מציאות
"אנחנו לא נדבר על פוליטיקה היום, למרות שהכל הוא פוליטי", אומרת חאוולה וגורמת לאוזני הפמיניסטיות להתחדד בסקרנות בזמן שהיא שולפת מפה של פלשתינה העתיקה. היא מסבירה שלכל מה שאנחנו עושים בבית או בחוץ יש השפעה פוליטית ואני מבין שהאישה שניצבת לפני היא אולי אישה מסורתית למראה, אבל היא גם אישה עם תודעה ואג'נדה מסקרנות ולא מסורתיות בעליל. אני פתאום מצטער שלא נדבר על פוליטיקה היום, כי נראה שיש לה הרבה דברים מעניינים לומר, גם אם לא נסכים על הכל.
|
|
חאוולה מסבירה לנו על הדוגמאות והצבעים שעל הריקמה ואיך לאזורים השונים במפה – מסוריה ולבנון בצפון, דרך בית לחם ועזה ועד לנגב בדרום – יש מאפיינים שונים של ריקמה מסורתית. אני מתבונן סביב בשמלות, בשטיח שעל הרצפה, במפה שעל השולחן ובריפוד שעל הספה ומבין שבבית הזה הכל ארוג, רקום או תפור. לרגע נראה ששתי הנשים הללו יכולות להפוך כל רעיון למציאות, אם רק תגישי להן חוט ומחט. על כרטיס הביקור של מזל נאשף מופיעה ריקמה, יונה עם עלה של זית וכיתוב שאומר שהאנושות היא רקמה אחת ושמזל נאשף רוקמת חלונות לתקווה.
הזדמנות נדירה בטייבה
טייבה היא לא עיר תיירותית בהגדרה, כך שסיור הצילום של איה בן-עזרי, בשילוב עם ההדרכה של נדאא מעמותת "דרכים שלובים" נתנה לי הזדמנות פוטוגנית ונדירה לבקר בעיר, להיכנס לבתים של התושבים ולפגוש את השכנים. כשחושבים על זה, ההפרדה היומיומית בין יהודים לערבים איננה כורח המציאות, והעובדה שיהודים רבים לא מסוגלים לנהל שיחה בסיסית בערבית או לקרוא משפטים פשוטים בערבית היא כאמור החמצה ענקית של הזדמנות לתקשורת והבנה טובות יותר בין יהודים לבין ערבים בישראל ובמדינות השכנות – תשאלו את חאוולה.
ועכשיו לתכל'ס
אתם יכולים לקרוא על עמותת "דרכים שלובות" באתר או בדף הפייסבוק שלהם. העמותה מעודדת תיירות משותפת ערבית-יהודית ומביאה לשינוי חברתי תוך יצירת היכרות אמיתית ונטולת סטריאוטיפים בין העמים. דרך האתר תוכלו להצטרף לאחד הסיורים או לארגן לעצמכם סיור קבוצתי בסגנונות שונים. בשבועות הקרובים מצויין חודש הרמדאן וזו הזדמנות טובה להצטרף לסיורי "לילות רמדאן" שהעמותה מארגנת.
על סדנאות הצילום הקרובות של איה בן-עזרי ועל סיורי הצלמים שלה, תוכל לקרוא באתר של איה או בדף הפייסבוק שלה. סדנת הצילום הקרובה תתקיים בתאריך 24.5.18, והיא כוללת שלושה ימי צילום בנגב. אם תקחו חלק בפעילות שלה, תוכלו להצטרף לקבוצת הפייסבוק הסגורה של איה, ולקבל ממנה ומחברי הקבוצה ביקורת בונה ומועילה לתמונות שתבחרו להעלות מהסיורים.
לסיור בטייבה הגעתי כאורח של איה בן-עזרי ושל עמותת "דרכים שלובות". הדעות בפוסט הן שלי בלבד. אתם מוזמנים לקרוא על עוד טיולים בארץ כאן בבלוג.
צמאים לעוד מפגשים?
- "3 נשים פורצות דרך במגזר הבדואי" – פוסט שכתבה הבלוגרית ינינה זסלבסקי אפק, מהבלוג "אפקים מטיילים", על מפגש אישי לא פשוט עם נשים בדואיות מרתקות.
- "חופשה משפחתית בג'נין" – פוסט מסקרן של הבלוגרית יפעת פג'רמן, מהבלוג "גלויה", בו היא מראיינת חברה שיצאה לחופשה משפחתית בג'נין.
- "לסיום חודש הרמדאן – חוויות מסיור בטייבה" – פוסט של זיוה רענן מהבלוג "שמתי לב", שהצטרפה בשנה שעברה לסיור רמדאן של "דרכים שלובות" עם המדריכה נידאא.