אני לא טיפוס ספורטיבי. אין לי אופניים ואני נוהג להתנייד בעיר במוניות וברכבת התחתית ובאוטובוס. הבעיה בלצלם את העיר ביום כיפור, היא שאין תחבורה ציבורית ולכן צריך ללכת ברגל או רחמנא לצלן, ממש לעלות על אופניים ולהזיע. לצורך העניין, הסכים חבר להשאיל לי את האופניים שלו למגינת ליבה של בתו בת השנתיים (״לאאאא! זה שלי מהבית!!!״), ובלבד שהאופניים היקרים יאופסנו אצלי בדירה ולא יחנו ברחוב.
קבענו להפגש ולצלם כשעתיים לפני תחילת הצום. דודי הגיע ברגל עם כל מה שנדרש כדי לצלם את רחובות תל אביב: מצלמה (וזהו!). אני לעומתו הגעתי רכוב על האופניים הכבדים ועלי תיק ענקי ובו ציוד צילום שיספיק גם לטיול השרדות בג'ונגל נידח או אפילו בפתח תקוה. אני מניח שחששתי שאם אשכח משהו בבית, אצטרך לעלות בחזרה לדירה עם האופניים הכבדים ולטפס ארבע קומות בלי מעלית ומבלי לגעת עם האופניים בקירות, כדי לא לעצבן את גברת אטיאס מדירה 8. כך הסתובבנו בעיר השוממת בערב יום כיפור – דודי בראש, מצלם להנאתו ואני משתרך מאחור כשאני מוליך את האופניים הגדולים וסוחב תיק כבד ומסורבל (הערה לעצמי: תלמד לארוז נכון, או שתשנה את שם הבלוג ל"המצלמה מוסיפה עשרה קילו").
 |
 |
אי אפשר שלא לקבל תחושת פוסט-אפוקליפסה מצמררת ביום כיפור בעיר מוחצנת כמו תל אביב, ואם בתוך כל השממון של יום כיפור האחרון הבחנתם במקרה בשני טיפוסים שמסתובבים עם מצלמה, אחד מהם נראה מותש כשהוא מוליך אופניים גדולים ונושא תיק כבד ומסורבל – זה הייתי אני. חבל שלא ניגשתם להגיד שלום.
