מירי רגב, גולדה והארץ המובטחת – יום העצמאות בתל אביב

תני לי חתימה, מירי
זה קרה ביום העצמאות בתל אביב. הייתי בבית בשעות הערב כשהתחלתי לשמוע את הקולות, דוקטור. כלומר, הצלילים המוזרים התנגנו עוד קודם, עם מוזיקה הזויה המשלבת שורות משירים של ציפי שביט, ביחד עם הפזמון של "תני לי חתימה" של טיפקס. אבל הקולות עצמם החלו לדבר אלי בשעה שבע וחצי בערך.

ישבתי בסלון ביתי ופתאום שמעתי את השרה מירי רגב מדברת אלי. היא נשפה למיקרופון ("זה עובד?!") ואני זוכר שהייתי המום, כי הטלוויזיה היתה כבויה, החלונות והתריסים היו מוגפים, אבל עדיין שמעתי את קולה הסמכותי מדבר אלי מהשמים ישירות לסלון ביתי ומברך אותי בברכת ערב טוב! אתה מאמין דוקטור?! כמובן שמיד עניתי לה: "ערב טוב כבודה, הנני!" ורציתי להשיל את נעלי מעל רגלי, אבל זה היה בבית שלי, כך שהייתי ממילא יחף.

אני אחזור לרגעים בהם קולה של מירי רגב דיבר אלי מהשמים בהמשך, אבל לא לפני שאחדש מסורת ישנה ואשתף כאן חוויות מסיור דילוגים בין רגעים שונים ביום הזכרון ויום העצמאות בתל אביב.

חומות של יאוש
אני מגיע לפארק-הירקון כשעתיים לפני תחילת טקס הזכרון האלטרנטיבי, במחשבה להספיק לצלם את השקט שלפני הסערה ולברוח משם הרבה לפני שהרוחות מתלהטות. בפועל אין כאן שקט, רק הרבה סערה ושנאת מוות באוויר ששואבת אותך לתהומות של יאוש מהסיכוי שאי פעם נצליח לאחד את השבטים.

בעוד 48 שעות תקבל מרים פרץ את פרס ישראל ותגיד שאיננה מוכנה לוותר על שום חלק מהעם, ואז תחבק את דוד גרוסמן, הנואם המרכזי בטקס האלטרנטיבי. אבל כאן ועכשיו, הדברים נראים אחרת. נמלטתי מהמקום כשעה לפני תחילת הטקס בזמן שראשוני המשתתפים החלו להגיע. הספקתי עוד לשמוע אמא אחת נותנת לילדיה תדריך כמעט צבאי על איך לצלוח את הדרך מהמכונית למתחם הטקס, כולל מקרים ותגובות במקרה של אלימות מילולית או פיזית כלפיהם.

המרכז הקיצוני של תל אביב
שלושה קילומטרים מפארק הירקון ונראה שהגעתי לעולם אחר. הרחובות שקטים ואלפים רבים צועדים ברגל לכיוון כיכר רבין לטקס "שרים בכיכר" הוותיק.

המסר של הטקס האלטרנטיבי חסר כאן, אבל יש משהו עוטף ומנחם באבל קבוצתי עם חוקי טקס ברורים – בלי לעצבן אף אחד בערב טעון כל כך, ובלי הפגנות נגד. אני ממשיך מהכיכר לכיוון מתחם הבימה השקט והשומם. עבורי, הזכרון דורש דממה וזמן לבד עם עצמי. בלי טקסים, שירים או הפגנות.

זה הכל גולדה
שוק הכרמל יחסית ריק ביום הזיכרון עצמו. לקוח בודד מגיע לדוכן הלא נכון וזוכה למטר של קללות וצעקות ממוכר עצבני (משהו עם המילים אמא, זונה ו-"אומו"). המוכר הנסער מנצל את המומנטום כדי לאיים גם עלי ועל צלם נוסף שנסתלק משם, כי הנוכחות שלנו מבריחה את הלקוחות. יותר מאוחר, בשעת הצפירה, כולנו נעצור ונתכנס לתוך עצמנו לשתי דקות של אחדות מזויפת. אחד הנוכחים בשוק יסכם את הצפירה במילים: "זה הכל גולדה, הבת זונה".

מתבוננים בארץ המובטחת
יש בגבעתיים מקום קסום עם נוף לקו הרקיע של תל אביב והסביבה. אני מגיע לשם בערב יום העצמאות, בערך בזמן שביבי מתעקש להישאר על הבמה בטקס המשואות הממלכתי. המטרה: לצלם את הזיקוקים של תל אביב על רקע גורדי השחקים של העיר. איתי במתחם נמצאים כמה זוגות של הורים עם ילדיהם וכולם מדברים על כמה כיף להיות בגבעתיים ולא שם, בתל אביב, בתוך כל הרעש וההמולה.

אחד הילדים מזהה זיקוקים מכיוון כיכר רבין ואז זיקוקים באיזור מוזיאון תל אביב, אבל האמת היא שמדובר באכזבה גדולה. בקושי רואים משהו וכולנו מבינים, שמי שרוצה לגעת בזוהר והנצנצים של תל אביב, צריך ממש להגיע אליה.

ישיבת "מעלה אליהו" מרימים
אני מסיים את הערב בחגיגות שבכיכר רבין. האווירה שמחה עם נגיעות של שדה קרב פטישים וקצף. אני מנסה לחשוב אם כשאני הייתי ילד גם אנחנו היינו אגרסיבים כל כך אחד כלפי השני, ונזכר שאנחנו היינו גרועים הרבה יותר – כשהכינו איש את רעהו בפטישי פלסטיק כואבים.

מופעים על הבמה זה אחלה, אבל מי שבאמת מרים את המסיבה כל שנה הם בני ישיבת "מעלה אליהו" בשירה ובריקודים. בשעה 23:00 כולנו נעצור את הריקודים, השירה וקרבות הקצף לשתי דקות דומיה שמחה והתבוננות בשמיים. יש משהו מרגש במופע זיקוקים גם אם אתה ילד בן 40 פלוס.

בקו 5 נוסע אל הים
מי שעוקב אחרי מספיק זמן יודע שזו מסורת שלי לאחר למטס חיל האוויר ולפספס את מופע האווירובטיקה. נראה שבכל שנה משרד התחבורה מופתע מחדש לגלות שאנשים אשכרה משתמשים בתחבורה ציבורית כשהיא פועלת בחג, ושוכח לתגבר את הקווים. האוטובוסים לכיוון הים מלאים ולכן לא עוצרים בתחנות. מוניות שירות לא עוברות ומוניות רגילות אין להשיג.

אני מספיק להגיע לחלקו האחרון של המטס ונהנה מהפרשנות המקצועית של המציל ("תראו איזה מטוס – מי יכול עלינו?!"). האמת? עם כל הסלידה שלי מהמיליטנטיות הישראלית, מטס חיל האוויר עדיין מהפנט אותי, כמעט כמו מופע זיקוקים טוב.

אני שומע קולות
אני חוזר הביתה מהים ובונה על שנ"צ טוב, אבל למירי רגב יש תכניות אחרות בשבילי. בעוד כמה שעות יתחיל "מצעד האורות" שהשרה ארגנה כחלק מחגיגות ה-70 וחייבים לבדוק שהסאונד תקין. לאורך קילומטרים ארוכים של רחובות ראשיים בתל אביב נפרשו מערכות רמקולים אימתניות ובשעות אחר הצהרים מושמעים בהם בלופ חלקי שירים של ציפי שביט, אריאל זילבר וטיפקס, אשר הופכים למחרוזת הזויה של משפטים.

אני מגיף את התריסים וסוגר את החלונות הכפולים, אבל הרמקולים חזקים מהם והצלילים חודרים מבעד לסדקים של הקירות הוותיקים לתוך חלל הבית. בדיוק כשאני מתחיל להסתגל לרעש ולזמזם לעצמי: "רוצה להיות חבר של קבע, שלום כיתה א' שלום לגננת בגן, תני לי חתימההההה!!!!1", משתרר שקט. יכול להיות שמדובר בתקלה טכנית, אבל יותר הגיוני שהשכנה מקומה שלוש יצאה בחלוק בית ורולים בשיער ונזפה ברון חולדאי.

הפסקת האש המוזיקלית שרדה רק דקות אחדות ואז השרה הגיעה במלוא הדרה. מהרמקולים האימתניים בקע קולה של מירי רגב בשידור חי והגיע לכל בית ברחובות הסמוכים לשדרות רוקח, דרך נמיר ושאול המלך. אין דרך להימלט, אין כפתור מיוט ולא ניתן לעבור ערוץ. במהלך שמזכיר סצנה מבית האח הגדול בתכנית הריאליטי המאוסה, עצרנו כולנו את חיינו לשתי דקות של דומיה כפויה, והקשבנו לשרה רגב מספרת על המצעד, מודה למפכ"ל המשטרה ולכל חיילי צה"ל וכמובן לעצמה, על החגיגות שארגנה לנו. המצעד עצמו, אגב, היה מרהיב ובטעם טוב ונשאלת השאלה למה השרה לא יכולה לארגן משהו טוב, מבלי לתקוע אצבע בעין של אף אחד.

עוד קצת תמונות?

https://www.youtube.com/watch?v=Wy6CVpF18G4&feature=youtu.be