הניצוץ – המלון הנטוש ליד צובה

הרבה סיפורים ותמונות רצים בווטסאפ המשפחתי שלנו. בזמן שרובנו מעלים לשם תמונות שגרתיות של הילדים או החתולים (כל אחד ומה שהוא החליט לגדל בבית), טל מעלה תמונות וסיפורים מיוחדים משנת השירות שלה בקיבוץ צובה, שנמצא בהרים שמחוץ לתל אביב. באחד הסיפורים שלה מהקיבוץ, טל אמרה משהו על מלון נטוש.

"בכל מלון גדול שוכנות רוחות. למה? השד יודע, כי אנשים באים והולכים. מדי פעם אחד מהם מתפגר בחדר- התקף לב, שבץ או משהו כזה"

למראה צמד המילים "מלון נטוש" שמעתי בראש "פינג" וניצוץ בצורת מצלמה נדלק לי בעיניים. על כן ארזתי את איתמר ואת דודי ויצאנו חמושים במצלמות לעבר המלון שבהרים.

כצלמים חובבים, הרגשנו במלון כמו ילדים בחנות ממתקים. קירות המבנה היו מעוטרים בגרפיטי (חלקו ממש מקצועי!) והמדרגות הספירליות נראו כאילו נלקחו מציור של אשר. התרוצצנו בין הקומות, החדרים והמסדרונות האפלים וצילמנו באקסטזה במשך שעות עד שנגמרה לי הבטריה (שוב?!). כשניסינו לדמיין איך המלון היה נראה לו היה פעיל, נזכרתי במלון האוברלוק, מספרו של סטיבן קינג, "הניצוץ".

"הניצוץ" מתאר משפחה שנקלעה למלון מבודד ונטוש למשך עונת החורף. כשהשלג נערם ודרכי הגישה למלון נחסמות, העבר האפל של של המלון מתעורר לחיים ומשתלט על בני המשפחה דרך הילד דני, שהוא סוג מדיום או ווטאבר. בקיצור, ידה ידה ידה – כולם מתים בסוף (סתם. אני לא זוכר את סוף הספר, אבל אצל סטיבן קינג זה מתבקש). אני מניח שהספר הזה הוא אחת הסיבות לחרדה שיש לי עד היום מדודֵי חימום דולקים ומילדים שמדברים לעצמם.

דני נזכר במילים של מישהי אחרת שעבדה במלון בעונה. היא אמרה שהיא ראתה משהו באחד החדרים שבו… משהו נורא קרה. זה היה חדר 217.

סביב המלון הנטוש בצובה לא נערם שלג ודרכי הגישה אליו פתוחות. אם אתם קופצים לביקור, זכרו שמדובר במבנה הרוס ובקלות תוכלו לדרוך שם על ברזל חלוד או ליפול מהמדרגות הצרות ונטולות המעקה. ולגבי רוחות רפאים – אם תתעקשו, בלילות ירח מלא ודאי תוכלו לשמוע שם את יללות המשקיעים, שבגלל טיימינג גרוע והרבה בירוקרטיה מצאו את עצמם עם מלון נטוש, אי שם בהרים שמחוץ לתל אביב.

כל האורות באולם הנשפים נדלקו, נשמעה תרועה אדירה, מצווחת, של חצוצרות… "הסירו מסכות!" הידהדה הקריאה, ואז נדמו הקולות. היא פנתה, והוא היה בדרכו אליה. עיניו ברקו בברק ריקני, רצחני. פיו היה מתוח בגיחוך רועד, נטול שמחה, פטיש בידו.