היום הארוך ביותר – נורמנדי

אחרי שבפוסט על מון סן מישל קשקשתי על  שיעורי הצרפתית בבית הספר, היה הגיוני שהמשך הטיול אל נורמנדי יתמקד דווקא בשיעורי ההיסטוריה. הבעיה היא שכאשר אני מנסה לפשפש בזכרוני ולדלות מידע מהשיעור בתיכון על הפלישה המפורסמת לנורמנדי, מתקבלת שגיאה 404 "המידע אינו קיים".

ולמרות זאת, הסיור בחופי הנחיתה בנורמנדי היה מרתק גם למאותגר-היסטורית שכמותי, במיוחד הביקור בבית הקברות האמריקאי, שנתן למילים "אלפי הרוגים" משמעות מוחשית, אובר-וולמית ועוצרת נשימה. בית הקברות כולל אלפי קברים של ההרוגים מאותו קרב המכונה "היום הארוך ביותר". הקברים מסודרים בשורות אחידות כמו חיילים, ובין הצלבים הרבים שזורות גם מצבות עם מגן דוד, רוצה לומר: כל הרוגי הפלישה לנורמנדי שווים במותם, ואיש אינו קבור מחוץ לגדר.

כשהתרחקתי מאיזורי הקרבות ונסעתי על קו החוף של נורמנדי, התנתקתי מההיסטוריה ונשארתי עם נוף פסטורלי, עיירות ציוריות שאת שמן כותבים בדרך אחת ומבטאים בדרך אחרת, שדות אינוספיים, חופים מצוקיים ואוכל טעים מנורמנדי, אותו ניתן לסכם במילה אחת: תפוחים. אני מדבר על בשר ברוטב תפוחים, עוגת תפוחים, סיידר תפוחים וכמובן קלבאדו, שיכר העשוי מ…תפוחים.

כל אדם נורמאלי יכול בקלות להתמכר לנופים הפתוחים ולאווירה הרגועה של נורמנדי, אבל לא אני…  אני, אחרי עשרה ימים שלטירות,טבע והיסטוריה, כבר התחלתי להתגעגע לבטון ולקצב של העיר הגדולה. במילים אחרות – התחנה הבאה: פריז. (טו בי קונטיניוד…).

אתם יכולים לקרוא את כל הפוסטים על צרפת למטייל ואם אתם אוהבים לטוס למקומות רחוקים,  מוזמנים לצלול לכל הפוסטים שלי על טיולים בחו"ל.

בונוס למי ששרד עד כאן: 

פול אנקה שר על היום הארוך ביותר:

וגם: מי זכר שאבא של טדי השתתף בקרב על נורמנדי? (וחזר משוגע ואלים)