שמש, ים, מוסיקה ומאות אלפי אנשים מכל העולם במסיבה אחת גדולה. במילון שלי – זו ההגדרה לסיוט. ולמרות זאת, אני מקפיד להגיע מידי שנה למצעד הגאווה בחום והלחות של תל אביב. החברים שלי טוענים שזה כדי לספק לי חומר להתלונן עליו (שזה קצת נכון), אבל האמת היא ש אני מגיע כי זה חשוב.
המצעד חשוב לי כי המצב של הקהילה בארץ פחות ורוד ממה שנוהגים לתאר וכי למרות כל ההישגים, להטופוביה עדיין משתוללת כאן, חבר כנסת פוחד לצאת מהארון והמחבל מהברנוער עדיין לא נתפס. אם אתם נוהגים לצפות במצעד הגאווה רק דרך תמונה בעיתון או אייטם בטלויזיה – נסו להגיע למצעד בשנה הבאה. גם כי זה חשוב וגם כי בתוך כל הטירוף של המצעד – למשך שעתיים בכל שנה, החיים פה נראים די שפויים.
כמה מילים על התמונות: קשה מאוד לצלם את מצעד הגאווה מבלי שיצא לך אלבום קלישאתי של שרירנים בספידו על משאית. השתדלתי לתת יצוג גם לקבוצות (דתיים, אתיופים) ולארגונים שעושים עבודת קודש לאורך כל השנה, כמו איגי,הברנוער ותהילה. לצערי קצת פספסתי את הארגון בקאפיטל ה':חוש"ן.
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
