ארון המגבות של חנן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | עפר קידר

ארון המגבות של חנן – סיפור שהיה באמת

את חנן גידלתי מינקותו ועד שהגיע לגיל 19 המופלג (במונחים של חתול). תשע עשרה שנים זו חתיכת דרך לעבור יחד, אבל במלאת שנה למותו, כשרציתי להקדיש לו פוסט מצולם, גיליתי שיש לי מעט מדי תמונות טובות עם חנן והרבה מאוד צילומי סלפי עלובים מהטלפון הנייד.

ארון המגבות של חנן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | עפר קידראת "ארון המגבות של חנן" כתבתי ממש בימים שלאחר מותו. הפוסט הזה שונה מכל מה שכתבתי אי פעם בבלוג – גם כי הוא כתוב בצורה של סיפור קצר, אבל גם כי מלוות אותו (בעיקר) תמונות סלפי מהטלפון הנייד. 

מקווה שתשרדו את הפורמט המיוחד, ובפוסט הבא אני הולך להכיר לכם צלמת זוכת פרסים בינלאומיים, המתמחה בתיעוד של חיות מחמד – זה הולך להיות הפוסט הכי חמוד שהיה בבלוג אבר! וכעת, הרשו לי לספר לכם על ארון המגבות של חנן, סיפור שהיה באמת.

😸😸😸

ארון המגבות של חנן / עפר קידר

אם יש בגילי המופלג רגעים של חסד, אלו רגעים כמו עכשיו, בהם אנו מכורבלים על הספה ושותקים יחד, כשידו האחת מלטפת את ראשי הפרוותי ואת קצות אזני המחודדות וידו השניה מונחת על בטני המנומרת.

למרות שהוא נראה חיוור ומותש, בן האנוש מתעקש לדפדף באלבום התמונות ולהעלות זכרונות, תוך שהוא מביט תכופות בשעון. אני משתף פעולה ומגרגר חרישית באהבה, למרות שלי אישית אין צורך בתמונות או בדיבורים, אני זוכר הכל היטב.

את הזכרון הראשון שלי בכלל לא ניתן לראות בתמונות, כי הוא זכרון של ריח. עוד בטרם פקחתי את עיני לראשונה, עלה באפי ניחוח הפרחים והאדמה הרטובה של הכרמל, שם נולדתי בלידה טבעית בחורף גשום בשלהי שנות התשעים.

הייתי אז בגודל של לא יותר מכף יד אדם, חסר מעמד או מודעות עצמית ולכן נעתרתי לבקשתו של בן אנוש צעיר לאמץ אותי כבנו למרות שהיה חסר כל נסיון חתולי, מבלי שהבנתי את כובדה ומשמעותה של ההחלטה. ויקרא שמי בישראל: חנן.

ארון המגבות של חנן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | עפר קידר

חנן נותן ביקורת בונה על העבודות שלי

את השנים הראשונות העברנו אבי היחידני ואני בדירות קרקע בחיפה כסטודנטים. באלבום התמונות רואים אותי ככתם אפור מנומר וקטנטן, שמשחק בתוך קסדת הקטנוע האדומה של אבא המונחת על השולחן. בשעות בהן שלחתי את בן האנוש ללמוד באוניברסיטה, צעד שיתברר כחסר כל משמעות להמשך חיי, יצאתי אני לחצר שבין הבתים שבשכונה ולמדתי לרוץ, לטפס על עצים ולרדוף אחר ציפורים.

זכורים לי במיוחד הרגעים בהם שבתי הביתה משיטוטי ואבי החסון היה מניף אותי גבוה בשתי ידיו אל מול החצר הקטנה ומבטיח לי: "חננאל – יום אחד כל הממלכה הזאת תהיה שלך". ואם לרגע הייתי מרגיש באמת כמו מלך לעתיד, הרי שאז אבא היה מנשק אותי על הראש, מדבר אלי בלשון תינוקית, מדגדג לי את הבטן השמנמנה בצורה מאוד לא מלכותית ומניח אותי על מגבת "מלך האריות" שקנה לי בלי שום סיבה מיוחדת. את הרגעים האלה עם אבא וגם את המגבת ההיא אני נוצר עד היום.ארון המגבות של חנן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | עפר קידראהבתי לעזור לו בלימודים. כשהיה אבא הולך בסיבובים בבית ומשנן חומר, הייתי יושב לו על הכתף ומדגדג בשפמי את אוזנו. כשהיה פותח ספרי לימוד, נהגתי להישכב עליהם ולהתגלגל על הגב, ולמרות שהייתי רציני כמו שרק מלך לעתיד יכול להיות, נראה שאבא מעולם לא הפנים את השיעור שביקשתי ללמדו, שאת המציאות חשוב לבחון גם מזוויות בלתי שגרתיות.

ברגעים בהם התקשה אבא להתרכז, נהגתי להתיישב עליו כדי להשקיט את מחשבותיו ואפשרתי לו ללטף את ראשי ואת קצות אזני בעדינות ולזמן קצר. כמחנך, היה לי חשוב להציב לאבא גבולות וכשהגזים בליטופים, נהגתי לעצור אותו בנשיכה חדה ואז לצאת בהפגנתיות לחצר כדי להירגע בטבע בין הפרחים – לפעמים בני אנוש פשוט לא יודעים מתי להרפות.

ארון המגבות של חנן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | עפר קידר

כשסיימנו את התואר עברנו לעיר הגדולה, שם התגשמה סוף סוף נבואתו של אבי החכם. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה התיישבתי על מעקה המרפסת העגולה והבנתי שאני כבר לא גור בחצר קטנה בחיפה, אלא מלך אמיתי שממלכתו משתרעת על כל נורדאו וחצי דיזנגוף.

החיסרון המשמעותי בתל אביב היה היעדר חצר עם אדמה, פרחים וציפורים כדי להימלט אליהם כשאני נסער ומבקש להירגע. במקום חצר פורחת, היה לאבא ארון שלם של מגבות שהיו יוצאות ממייבש הכביסה בניחוח פרחים כחולים, שהזכירו לי מהיכן הגעתי ואפשרו לי להתחבא ביניהן בעת הצורך. המחבוא הסודי היה חשוב במיוחד בפעמים בהן אבא ניסה להכניס אותי לכלוב המרופד באותה מגבת "מלך האריות", כדי ללכת אל הכוהנת הגדולה ולקבל חיסונים או עצות לתזונה נכונה, שכן בשלב הזה כבר לא הייתי ילד והיה לי חשוב להקפיד על דיאטה בריאה.ארון המגבות של חנן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | עפר קידראבא ממשיך לדפדף באלבום התמונות ומלטף אותי בצוואר, כמו שרק לו אני מרשה. אנחנו מסתכלים בתמונות ונזכרים יחד בכל הדירות בהן גרנו בתשע עשרה השנים האחרונות ובכל השותפים, החברים והאהבות שהיו שם איתנו לאורך השנים, חלקם עדיין משמעותיים בחיינו, אחרים נעלמו או אינם בן החיים – ככה זה בטבע.

עברנו באמת הרבה יחד מאז שנות התשעים בחיפה, אבל גם אם הדירות והאנשים השתנו, מה שנשאר תמיד קבוע, זה אבא, אני וארון מגבות בריח פרחוני.

עם השנים נזקקתי לארון המגבות פחות ופחות. למעשה, מאז שהתבגרתי אני מנמנם שם בעיקר כשאבא בעבודה, וכשהוא שב הביתה אני רץ לדלת ולמרות שאני כבר ענקי, הוא מרים אותי בשתי ידיו כמו אז בחצר בחיפה ומחבק אותי חיבוק ששווה כמו שתי קופסאות טונה לפחות.

ובכלל, עכשיו כשגם אבא וגם אני לא צעירים, אני משתדל לפנות לו מזמני המלכותי והיקר, להתכרבל איתו מול הטלוויזיה, לשבת לו על מקלדת המחשב, וברבות השנים התחלתי לאפשר ואפילו לדרוש ממנו להחזיק אותי יותר על הידיים וללטף אותי לא רק בראש ובקצות האזניים, אלא גם בגב ואפילו בבטן – אני עם החינוך של בן האנוש סיימתי.אנחנו מגיעים לעמוד האחרון באלבום התמונות. אבא מלטף אותי ומצליח לחלץ ממני שאריות של גרגור. מבטו פוגש את מבטי ואנחנו מדברים ללא מילים. אבא מציץ פעם נוספת בשעון ועיניו דומעות – הוא רגיש מאוד בן האנוש שלי וגם אחרי כל מה שלימדתי אותו, הוא מתקשה להרפות מהעבר ולהתמודד עם המציאות החדשה.ארון המגבות של חנן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | עפר קידרההידרדרות החלה לפני חודש. בתחילה היו בחילות והקאות ואז ירידה משמעותית במשקל עד שהייתי חלש מדי אפילו כדי לטפס לארון המגבות כדי לנוח בין ערוגות הפרחים שיצאו ממייבש הכביסה. הכוהנת הגדולה בדקה ומצאה שיש לי סרטן אגרסיבי בבטן. אין לי מושג איך הוא הגיע לשם – אני הרי מקפיד מאוד על כל מה שנכנס לי לבטן.

מאז האבחון המפוקפק הוא נשאר איתי בבית סביב השעון ודואג שאמשיך לחיות כמו מלך עד שהוא יהיה בשל לתת לי ללכת – אני באופן אישי כבר מוכן. אבא חוזר ואומר לי "חנניה, אני אוהב אותך לתמיד" וכדי שלא ירגיש חסר אונים מול איתני הטבע, אני מאפשר לו לתת לי תרופות שאולי מקלות במעט על כאבי שלי, אבל לא על הכאב שלו.

אני מרשה לי לטפוח לעצמי בזנב על השכם – עשיתי עבודה טובה עם בן האנוש שלי לאורך השנים מאז שהייתי חתול נטוש בבוץ של חיפה ועד החתול המלכותי, הקשיש ובר המזל שאני היום. אבל כעת הגיע הזמן להרפות – אפילו בן האנוש יודע את זה ולשם כך הזמין את הכוהנת הגדולה אלינו הביתה.

ארון המגבות של חנן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | עפר קידרפעמון הדלת מצלצל בדיוק בזמן והיא נכנסת פנימה. אנחנו עדיין ישובים על הספה בתל אביב, אבל באפי כבר עולה ניחוח רגביו הרטובים של הכרמל, משם הגעתי. לבי קורא לי לחזור לשם, אבל אני חלש מדי בכדי לקום. אבא מרים אותי בפעם האחרונה על הידיים. הוא מחבק אותי ונותן לשפמי לדגדג לו את האוזן.

הוא משכיב אותי על השולחן, עוטף אותי במגבת מלך האריות הריחנית שלי ומנשק אותי בפעם האחרונה. אני מניח עליו את כף ידי לאות תודה על החיים המלכותיים שהעניק לי ומסמן לכוהנת הגדולה להתחיל בטקס. אני מרגיש קליל ולא כואב לי כלום. נשימה אחרונה, פעימה אחרונה ואני נרדם.

ארון המגבות של חנן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | עפר קידר

מחכים לכוהנת הגדולה

ארון המגבות של חנן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | עפר קידר

ארון המגבות של חנן | המצלמה מוסיפה חמישה קילו | עפר קידר

סטודנט חופשי בחיפה


את "ארון המגבות של חנן" כתבתי במסגרת סדנת כתיבה של "המגירה", בהנחיתשהרה בלאו. חנן נקבר בבית קברות לחיות אי שם. כשחזרתי למקום כעבור שנה, נראה היה שכל הקברים עומדים על תילם, אבל הקבר של חנן פשוט לא היה שם, כאילו בלעה אותו האדמה. כשחושבים על זה ולוקחים בחשבון את הגישה של חנן לחיים – זה סך הכל די הגיוני…

מה אתם אומרים?